סיפור קטן על טרגדיה גדולה בעיר אופקים בו אם חד הורית לשני תאומים שנדרסה למוות לפני חודשיים מסגיר מאחוריו ערכים שאבדו לנו עם הזמן : סולידריות של פועלים, אחוות נשים חד הוריות הבטחה שחייבים לעמוד בה ומאבק עיקש של אישה ללא תעודת בגרות שהפכה למנהלת היחידה מסוגה של מפעל מחזור בנגב
ביום האחרון של השנה האזרחית התקיים טקס שרובכם לא שמעתם עליו, משהו שלא זכה לתשומת הלב של התקשורת אבל הטקס הזה שנערך לזכרה של עובדת מפעל המחזור באופקים ניקול קבסה טמן בחובו סיפור שלם שמתחיל בטרגדיה נוראה ונמשך בסולידריות קהילתית, אחוות פועלי צווארון כחול שמורכבים מבדואים ויהודים, מאבקן של נשים חד הוריות מהפריפריה והתגייסות יוצאת דופן של בעלי מפעל המחזור.
לפני חודשיים יצאה ניקול קבסה בשעת בוקר להביא לזוג התאומים שלה בני התשע טליה ואיתי לחמניות של בוקר. בעוברה במעבר החצייה נהגת צעירה בת 23 פגעה בה ולא הותירה לה סיכוי. ידיעה לקונית הופיעה בכמה אתרים מקומיים אך לתחושתי הייתה שהסיפור מסגיר הרבה יותר מאשר סופר עליו. מיד עם היוודע המקרה התגייסו עובדי מפעל המחזור בו עבדה ניקול בשנים האחרונות כמנהלת מערך הייצוא והביטוחים ואספו כספים עבור המשפחה האבלה, “פתחתי קבוצה בוואסטאפ ואספנו כסף שהעבירו אליי מנהלים ועובדים וגם המשפחה הפרטית שלי בכדי לשלם על המצבה ועל הסעודה” מספרת כולה נרגשת גילה כהן מנהלת המפעל שקבסה הפכה ליד ימינה ולחברתה הטובה. המפעל עצמו שעוסק במחזור חלק מרשת מפעלים של נגב אקולוגיה מעסיק פועלים יהודים שעובדים לצד פועלים בדואים מהאזור וגם כמה נשים קשוחות.
ביום שלישי בשבוע שעבר התייצבו עובדי המפעל, משפחת קבסה ומוקירי זכרה כדי לקרוא את המפעל על שמה של ניקול. היה זה מחזה מוזר ומרגש כאחד – את רחבת האספלט השחור מוקף קוביות הנייר הממוחזר פינו לטובת שולחנות עם כיבוד קל ושתייה ומול שלט המפעל הוצב פודיום ממנו עלו וירדו מוקירי זכרה. גם הפועלים הקשוחים הזילו דמעה (וגם אני) ורק התאומים טליה ואיתי שנותרו ללא אם לא ממש הבינו על מה המהומה. יגיע היום שגם אצלם תחלחל ההכרה והצער על האובדן. דודה שלהם דבי החליטה לאמצם והם הפכו מרגע האסון לחלק ממשפחתה. כששוחחתי עם דבי היא סיפרה דבר מפתיע על נדר משותף שהיא וניקול הבטיחו אחת לשנייה כמו צפו את האסון העתיד להתרגש על המשפחה “אני וניקול היינו אחיות בנפש וכאימהות חד הוריות חיינו יחדיו 20 שנים בתל אביב. היו לנו גם שיחות מורבידיות תוך כדי הנסיעות האין סופיות ידענו והבטחנו אחת לשנייה שעם יקרה לי משהו ניקול תיקח תחת חסותה את תמר ואם יקרה לה משהו אני אקח את התאומים שלה. והנה קבלתי מתנה גדולה את שני האחיינים המדהימים שלי וכמצוותה אני אגדל אותם בחום ובאהבה כמו שהבטחנו אחת לשנייה עם המון הומור וחיוך. ניקול אם את שם למעלה את בטח צוחקת לעצמך על מה שדיברנו אבל אני אהיה פה בשבילם”.
במהלך השנים קידמה גילה כהן מנהלת המפעל את ניקול בהיררכיה עד להפיכתה ליד ימינה. יש בניהם לא מעט מן המשותף : שניהן אמהות חד הוריות ושניהם היו צריכות לפלס את דרכן בכוחות עצמם “היא הייתה המשלימה שלי” מספרת כהן “היא הייתה השקטה ואני הייתי הטמפרמנטית הנוטה להתרגש יותר אבל כשהיא הייתה מניחה עליי את ידה ולוחשת מילה טובה זה היה מרגיע. אני זוכרת שפעם ניסיתי ללמד אותה לומר ‘כוס רבאק’ אבל זה לא הלך לי כל כך. וכן אני מתגעגעת אליה. היא הייתה אדם עניו ונעים הליכות שאכפת לו מכולם”. איך היית מסכמת את האישיות של ניקול ? “יש משפט מתוך השיר ‘שמחות קטנות’ שמאוד מזכיר לי אותה ‘לחיי התמימים ודוברי האמת שזוכרים את השמש ונוגעים באור שיודעים אהבה שאינה בת חלוף..יהלולך מלאכים”.
גם הסיפור של גילה כהן מנהלת המפעל לא פשוט כלל אך הוא מותיר תקווה לאופטימיות. כהן (50) היא אם חד הורית לשלושה ילדים שגדלה במשפחה בת 13 נפשות בצל קשיים כלכליים כך שבגיל צעיר היא הייתה צריכה לצאת ולנקות בתים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. היא התחתנה בגיל 17 ולאחר כמה שנים נפרדה מבעלה. כשניסתה לרכוש דירה באמצעות משכנתא באופקים משרד השיכון התנגד והיא פתחה במחאה כאשר היא לנה עם ילדיה באוהל. בסופו של דבר אישרו לה דירה בפרוייקט של עמיגור שם היא חיה עד היום. היא מספרת שבשביל ילדיה היא תהיה מוכנה לעבוד בזבל ואכן היא התחילה לעבוד במפעל המחזור לפני יותר מעשרים וחמש שנה בדרך היא עשתה רישיון למשאית, מלגזה וכל מה שהיה צריך כדי ללמוד את העבודה מהיסוד. לפני שבע שנים כשהיא ללא תעודת בגרות או אפילו 12 שנות לימוד הציעו לה לנהל את מפעל המחזור באופקים “אני חושבת שבכל ילד צריך מישהו אחד שיאמין בו והיה מישהו אחד שהאמין בי וזה הבעלים של המפעל מוטי דנן. חובת ההוכחה הייתה עלי וזו עבודה קשה של דם יזע ודמעות. אני גאה במסלול שעברתי. יש לי בן שהוא מאלף כלבים. בן שהוא מהנדס בניין מצטיין וילדה שעוד מעט מתגייסת. אני לידרית מגיל קטן”.
לא רק העובדים והמשפחה התגייסו לטובת המשפחה. חברת ‘נגב אקולוגיה’ סייעה בכל הקשור לימי השבעה ואף הקימה קרן מלגת לימודים על שמם של הילדים כדי שיוכלו בעתיד ללמוד לימודים אקדמאים “אנחנו עטפנו את המשפחה מרגע היוודע האסון” סיפר ערן שמרלק מנכ”ל החברה “החלטנו לשמר את זכרה של ניקול יחד עם מה שסימלה עבורנו בכך שקראנו את המפעל על שמה”
לקראת סיום הטקס שנערך במפעל קמו כל הפועלים לדקת דומייה. לאחר מכן החליטו לשיר את השיר שניקול אהבה: ‘לבחור נכון’ של אמיר דדון שמסתיים במילים “אומרים יש מי ששומר עליי, נותן לי את הכוחות, עוד לא מצאתי תשובה אבל קוראים לזה לחיות”
