פתרון חדש של שני סטודנטים להנדסה מ-SCE המכללה האקדמית להנדסה ע”ש סמי שמעון בבאר שבע יעזור לאימהות למדוד את כמות החלב שיונק התינוק בזמן ההנקה.
אימהות רבות בתקופת ההנקה מספרות על הקושי בלדעת האם התינוק אכל מספיק או האם הוא עדיין רעב. תחושה זו של חוסר אונים תקפה גם את אשתו של מתן שלי, בוגר תואר ראשון בהנדסת מכונות מ-SCE המכללה האקדמית להנדסה ע”ש סמי שמעון. מתן החליט לעשות משהו בנידון ויחד עם חברו מהלימודים ערן חיו, ובהנחיית ד”ר איתן פישר וגב’ נטליה דבוסקין מהמכללה, פיתחו מכשיר למדידת כמות חלב בזמן ההנקה.
לאחר מחקר בנושא, הרכיבו שלי וחיו מכשיר קטן המתלבש על פטמת סיליקון סטנדרטית ובו חיישנים המסוגלים לזהות את כמות החלב שהתינוק יונק. המידע עובר לאפליקציה ייעודית המעדכנת באופן ישיר את כמות החלב שהתינוק אוכל.
“אשתי ילדה לפני שנה ואחרי יומיים של הנקה התינוקת בכתה בלילה” סיפר מתן שלי, אחד מהסטודנטים המפתחים. “היא הייתה מתוסכלת מזה שהיא מניקה את התינוקת אך לא יודעת האם היא רעבה או לא. הפתיע אותי שאשתי, למרות שמניקה בעצמה, לא יודעת האם התינוקת אכלה מספיק או האם היא שבעה. בחרנו בפרויקט הגמר הזה לאחר שגילינו שמדובר בתופעה רחבה אצל נשים רבות”.
ערן חיו, בוגר נוסף של המכללה ושותפו לפרויקט של מתן, הסביר כיצד המכשיר עובד: “בהתחלה חקרנו את נושא ההנקה וכיצד פיזיולוגית זה קורה בגוף האישה. רצינו פתרון פשוט, שלא יקשה על ההנקה ויהיה נוח לשימוש על ידי האם. כך פיתחנו לבסוף את המערכת הפשוטה שבאמצעותה הצלחנו למדוד כמות נוזל שעוברת על ידי פעולת יניקה קלה ועדינה כשל תינוק. המכשיר יושב על הפטמה, אינו מפריע לתינוק לינוק וסופר לאפליקציה מותאמת את כמות החלב שעברה במכשיר, כלומר שהתינוק אכל”.
“חשוב לציין” סיכמו חיו ושלי, “שהמכשיר מיועד בעיקר לנשים שמעדיפות להאכיל את התינוק מבקבוק משום שאינן יכולות לדעת כמה והאם התינוק אכל. כמובן שכולן יכולות להשתמש בו אבל המטרה שלנו הייתה למנוע את הפחד של אימהות בנוגע לכמות האוכל של התינוק. כך אנו מקווים לאפשר לאימהות רבות לחזור להניק טבעית ולתת להן לדעת האם התינוק עדיין רעב או אכל מספיק, בהתאם להמלצות הרופאים”.
ד”ר איתן פישר, המנחה של שלי וחיו, סיכם: “כשהסטודנטים העלו את הרעיון חשבתי שמדובר בפרויקט מסובך עם סיכוי קטן להספיק אותו בשנה אחת. לכן כשפנו אלי ניסיתי להוריד את הציפיות ואמרתי להם שמדובר ברעיון טוב אך לא בטוח שניתן ליישום. אבל מתן וערן היו מאוד חרוצים ולא הייתה אבן שלא הפכו במחקר ובביצוע. בסיום השנה הסטודנטים הציגו דגם פועל מוגדל של המתקן ודגם בגודל מקורי המוכיח היתכנות של המתקן בגודל זעיר. הפרויקט לא היה מתאפשר ללא התעקשות הסטודנטים והרצון שלהם למצוא פתרון לבעיה אמיתית עם פוטנציאל לסייע לנשים רבות”.
