אומר עו”ד בני דון-יחייא, שזוכר את אביו, שהיה עורך עיתון, כקנאי לאמת ונלחם על עמדותיו ללא מורא. דוד חרמץ נפגש איתו ושמע ממנו את ההבדל, בין מה שראה דון-יחייא אצל אביו ובין מה שקיים בתחום עבודתו: “אצלנו עורכי הדין האמת איננה מצרך החודש ומי שמחפש לגשר ולפשר בין הצדדים גם לא יכול להילחם על עמדות עד הסוף – עד הקצה”
“נולדתי בדירה קטנה במרכז תל-אביב הישנה”, אומר עו”ד בני דון-יחייא, “בהמשך עברנו לבניין העיתונאים ביד-אליהו. היינו שכנים של טומי לפיד ויגאל לב. אבא שלי, שבתי, היה במשך עשרות שנים עורך ‘הצופה’ (יומון של המפד”ל; ד”ח): משנת 1948 ועד 1980. הייתה לו פגרה קצרה של כמה שבועות מהתפקיד. אני זוכר כילד קטן איך הגיעו אליו, בשנות ה-60, ראשי המפד”ל והפעילו עליו לחץ שיסכים לרוץ ברשימתם לכנסת השישית. בסוף הוא נכנע. הוא נבחר, אבל פשוט סבל שם. העולם הפוליטי על הטריקים והשטיקים והספינים היה מנוגד לאופיו ולערכיו. אחרי כמה שבועות התפטר וחזר למקומו הטבעי: החדר שלו במערכת העיתון. בנוסף לכתיבתו הוא היה נואם מחונן, ונאם באופן קבוע ב’אוהל שם’ – מוסד תרבות בעל מוניטין בתל-אביב הישנה. שם ראתה אותו אמי, לילי, והתאהבה בו. הם היו ניגודים שהשלימו זה את זה: היא הייתה עולה חדשה מגרמניה, שבפיה הייתה עברית רצוצה כל ימי חייה. עבדה כפועלת בבית חרושת לשיניים תותבות, עד שהחליטה להיות עצמאית ולעבוד בתיווך דירות. אבי היה איש הספר והעט ואמי אשת המעשה ואשת העסקים”.
דון-יחייא זוכר בית שהייתה בו צניעות, שבאה ממקום של ערכים ולא ממקום של חֶסר. “לא היינו עשירים, אבל בהחלט מסודרים כלכלית; זאת בזכות המשרות הטובות של הוריי. ולמרות זאת זה היה בית שלא בזבז כספים, שהיה בו ערך של חיסכון”. עוד הוא זוכר אבא שוויתר על מכונית, למרות שהיה יכול לקבל כזאת בשל מעמדו, וגם לא היה מסוגל להרים יד לעצור מונית. שני הדברים הללו, מסביר בנו, לא היו צנועים מספיק בעיניו, ולכן בחר בהרבה מהמקרים ללכת ברגל. “אמא, לעומתו, רצתה להיות עצמאית ובעלת יכולת ניידות זמינה; גם בגלל עבודתה כמתווכת”, הוא אומר. “אבל כשרכשה מכונית עשתה זאת, תוך שהיא הערימה על אבא שלי ומכרה לו סיפור שקיבלה את זה בהשאלה מבן-דוד שלה. זאת מתוך תקווה שהידיעה כי המכונית לא ממש שלנו תרכך את התנגדותו, למה שנחשב באותם ימים למוצר אולטרה מותרות”.
אגב מכונית ואמא ייקית, דון-יחייא מפתיע אותי בסיפור שקרה עשרות שנים מאוחר יותר, כשאמו כבר הייתה קשישה. “אמי האריכה ימים עד גיל 95, אלא שבגיל 80 לא חידשו לה את רישיון הנהיגה”, הוא משתף. “ואתה חושב שזה הפריע לה להמשיך לנהוג? ממש לא. אחותי ואני ניסינו לשכנע אותה שתפסיק ותתחיל לקחת מוניות, אבל היא סירבה בתוקף. גם איום שלי ששוטר יעצור אותה, לא עשה עליה רושם. ‘מה הוא כבר יעשה לי?’, ענתה באדישות, ‘ישלול לי את הרישיון?…’. בסוף לא הייתה לי ברירה והורתי לבן שלי שייקח לילה אחד את המכונית. למחרת בבוקר הסברתי לה שמצב הפשיעה בארץ חמור ביותר, במיוחד בתחומי עבירות גניבות הרכב”.
זו לא בדיוק התנהלות שמתאימה לאישה ייקית מבוגרת, אמרתי לדון-יחייא בתדהמה אמיתית. ואני אומר את זה, הוספתי ואמרתי, כמי שמכיר מקרוב ומגיל אפס את העדה הזו. “טוב, נו”, הוא ענה, “זה רק בגלל שלא הכרת את אמא שלי. היא, איך לומר, הייתה אישה קצת קשה. אני חושב שהיא הייתה הקשישה היחידה בארץ שהפיליפיניות היו אלה שהתקינו את המצלמות בביתה לצורך הגנה עליהן – על המטפלות…”. את המשפט האחרון אמר דון-יחייא, כמובן, בנימה הומוריסטית, ועדיין אמר.
אין ספק שדון-יחייא ירש מאמו את וירוס היזמות והמסחריות, כפי שניתן ללמוד מהעדות הבאה שלו: “בשל תפקידו של אבי, הבית שלנו היה מפוצץ בעיתונים יומיים. ואז היו המון יומונים. חוץ מהעיתונים המרכזיים היה יומון לכל מפלגה וגם לעולים מתפוצות שונות היו עיתונים משלהם. התפקיד שלי היה לזרוק את העיתונים מהבית. עד שיום אחד נפל לי אסימון: למה שלא אעשה מזה כסף. באותה תקופה בחנויות הדגים השתמשו בדפי עיתונים לארוז דגים. וכך מצאתי את עצמי, כבר כתלמיד בכיתות הנמוכות, הולך ומוכר בעבור מטבעות עיתונים לאותן חנויות. בכסף שעשיתי הלכתי לראות סרטים בבתי קולנוע”.
היזמות הבאה שלו באה לביטוי כשסיים את שירותו הצבאי, אותו עשה ככתב צבאי בעיתון הרבנות הצבאית ‘מחניים’. “הרב הצבאי הראשי, מרדכי פירון, עמד לפרסם ספר והצעתי לו שאני אטפל בכך. במילים אחרות החלטתי לפתוח הוצאה לאור, שקראתי לה ‘דון’. אחרי הספר הראשון הוצאתי כמו”ל עוד כ-40 ספרים”. כך עשה, עד שלימודי המשפטים והעבודה המשפטית השתלטו על חייו. בהמשך דרכו הוא עבר לצד של כותב הספרים, אבל זה כבר קשור לגֵנים ולכישורים אותם ירש מאביו.
# # #
“אבא שלי היה איש אמת”, אומר בנו. “היה משפט קבוע שהיה שגור על לשונו: ‘מוטב שהנשמה תצא מהגוף ואל ייצא דבר שקר מהפה’. בנוסף לכך – על האמת שלו הוא נלחם בעוז, ללא כל פחד”. כראייה לקביעתו זו הוא מביא את העימות שנערך בקיץ1961 בין אביו, לבין ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון: “אבא תקף בעיתונו את בן-גוריון על כך שהוא גורם לילדי העולים החדשים להיות חילונים. בן-גוריון רתח עליו. מלבד זה שלגלג על ראשי התיבות של שמו וכינה אותו שֵד, הוא אמר בכנס של רבני ההסתדרות ש’שבתי דון-יחייא שקרן’. אבא שלי לא עבר על כך לסדר היום ותבע אותו לדין תורה. גורמים שונים ניסו לתווך ביניהם, אלא שדרישתו של אבי שבן-גוריון יתנצל בכתב לא התקבלה על דעתו של ראש הממשלה”. סופו של סיפור: בן-גוריון לא התייצב לדין והפרשה גוועה בקול ענות חלושה.
אישוש לגישת הלא-דופק-חשבון שאפיינה את אביו ניתן למצוא במאמר שכתב לפני 10 שנים בדיוק פרופ’ רפי מן, חוקר התקשורת הישראלית, ובו הוא חשף פרוטוקול מפגישה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר עם עורכי עיתונים, שהתקיימה בנובמבר 1973 מיד לאחר מלחמת יום-הכיפורים. באותו מאמר קבע מן כי “התקיף במבקרים (את ראש הממשלה) היה שבתי דון-יחייא, עורך יומון המפד”ל ‘הצופה'”.
אתה יודע, אמרתי לדון-יחייא, לא נראה לי שקיבלת מאבא שלך לא את הקנאות לאמת – כי, בוא, אתה הרי עורך דין ועוד לענייני משפחה, כן? – אבל מצד שני גם לא קיבלת את הקנאות לביקורתיות ולמלחמה עד הסוף, כי אתה משדר נינוחות וזרימה ועקיפת מכשולים, שעלולים להביא לפיצוצים.
“יש בזה משהו”, מודה דון-יחייא. “אמת היא לא מצרך החודש בעולם בו אני מתפרנס. עורך-דין לא יכול להיות קנאי לאמת כמו שאבא שלי היה. ונכון, חלק חשוב מעבודת עורך הדין הוא לגשר ולפשר ולא לקחת את האמת שלך, כלומר של הלקוח שלך, עד לקצה. תאמין לי או לא, אבל במסגרת העבודה שלי אני מנסה באופן קבוע להביא את הלקוחות שלי להכרה, שאם כבר נגזר עליהם לפרק את הבית, כדאי לעשות את זה עם מינימום של מאבקים ומלחמות. כך דרך עבודתי מאז שאני עורך דין, למרות כל הדימוי שקיים לעורכי דין בכלל ובתחומי המשפחה בפרט”.
דון-יחייא אומר כי ההכרה ש”האמת היא לא מצרך החודש בעולם המשפטים” הגיעה אצלו לאחר שכבר היה נטוע עמוק במקצוע. “בהתחלה”, הוא מוסיף, “כמו רבים אחרים שהלכו ללמוד משפטים פנטזתי על עצמי כעל סופר-מן שיגן על חלשים, עשוקים וכאלה שנעשה להם עוול”.
ואיך הגעת לתחום דיני משפחה, אני שואל ועל כך זוכה ממנו למענה: “אתה לא תאמין למה שתשמע ממני”.
לדברי דון-יחייא עם סיומו את מבחני הלשכה נודע לו שעורך ‘לאישה’, צבי אלגת המנוח, מחפש עורך-דין בעל יכולת כתיבה טובה וקולחת, לטובת מדור לדיני משפחה. עם הרבה תעוזה הציע דון-יחייא את עצמו – והתקבל. “או-אז”, משחזר דון-יחייא, “כתבתי מקרים שלא ממש היו במציאות ומיד נתתי פרשנות מקצועית וטיפים לקוראות של המגזין. מכיוון שבאותה עת ידעתי על דיני משפחה בערך כמו מה שאתה יודע, פניתי לקולגות שכן התמחו בכך ובנוסף התחלתי לחרוש את ספרי החוקים בתחום זה. כנראה שקיבלתי כמה פירורים מיכולת הכתיבה הפנומנלית של אבא שלי, שכן המדור הזה הפך לשוס של ממש בעיתון. אותו מדור רץ כמה שנים טובות. לימים כינסתי את סיפוריו לשלושה ספרים. זמן לא רב לאחר שהתחלתי בפרסום המדור, החלו לפנות אליי לקוחות פוטנציאליים. שמעתי אותם, כתבתי במהלך הפגישה איתם את הדברים שלהם, ואמרתי ‘אמממ… אמממ.. מקרה מסובך. אבדוק ואחזור אליכם’. למדתי, חקרתי, תחקרתי עורכי דין אחרים וקיבלתי מהם עצות ודרכי פעולה. וכך עקב בצד אגודל בניתי את עצמי בתחום הזה”.
אתה צודק, אמרתי לו, אני באמת מתקשה להאמין לסיפור הזה. “אבל זה בדיוק מה שקרה”, הגיב דון-יחייא לדבריי בטון החלטי ובפנים רציניות.
כך או אחרת, נבירה בארכיוני העיתונים ב’בית אריאלה’ מגלה כי מי שהתחיל כמספר סיפורי גירושים הצליח עם השנים לבסס לעצמו קהל לקוחות, ששמותיו מוכרים לכל: “דודו טופז, חנה לאסלו, אודטה דנין, גבי גזית, אתי אלון, אהרון ברנע, יובל רבין, קובי אוז ואחרים.
# # #
דון-יחייא גרוש ואב לחמישה ילדים (בטווח הגילאים 22-40) מתגורר בגפו בפנטהאוס-דופלקס, במגדל המצוי בשכונה חדשה בגבעת שמואל. בדירתו בולטות עבודות של קדישמן ותומרקין, שגם הם היו לקוחותיו.
שני מרכיבי ריהוט הנמצאים בדירתו יכולים ללמד על צדדים באישיותו, שלא תמיד דרים להם ביחד: ציניות לצד סנטימנטליות. האיש שמתפרנס מפרידת זוגות ושבעצמו התגרש, מחזיק ברשותו אוסף של מאות בובות חתן-כלה. חפץ אחר: השטיח – שנמצא למרגלות שולחן האוכל הגדול שבמרכז הסלון – קרוע ובלוי, דבר שיוצר מראה דיסהרמוני טוטאלי ללוק המטופח של דירת היוקרה. “לקחתי את השטיח הזה מבית הוריי”, הוא אומר. “רציתי מזכרת מהבית שלהם שתעמוד מול עיניי יום-יום”. לא בלי סיבה. “אתה יודע מה הכי הערכתי אצלם”, הוא שואל אותי, “את האינטליגנציה הרגשית. הם אף פעם לא דחפו אותי או את אחותי ללמוד. אם קמתי בבוקר ואמרתי שאני קצת לא מרגיש טוב, הם אמרו לי ‘לא נורא אם תישאר בבית. אם תקרא ספר טוב, תלמד לא פחות מחבריך בכיתה היום’. כשהייתי בכיתה ג’ או ד’ ההורים שלי הלכו לאסיפת הורים ושמעו מהמורה שיש לי המון שגיאות כתיב. כשחזרו הביתה הם דיווחו לי מה אמרו לה: ‘לא נורא. אז הוא לא יהיה עיתונאי בהצופה’. מעולם הם לא דחפו אותי להישגים וציונים ואפילו כשהייתי סטודנט, הציונים לא עמדו מול עיניי כמטרה מרכזית. היום קוראים לכך אינטליגנציה רגשית. וזו מה שהייתה לאבי ולאמי, ועל כך ההערכה וההערצה שלי אליהם”.
על דלת הכניסה לדירתו שלט עליו חקוק השם, סופרייז, “דון-יחייא”. מה מקור השם הזה, אני שואל אותו. “לא מתימן, כמו שיש כאלה שחושבים”, הוא צוחק. “דון זה תואר אצולה שניתן בספרד ובפורטוגל ויחייא זה בעצם יחי ה’. והחליפו אותיות משום קדושת שמו של הקב”ה. כך שההגייה הנכונה של השם היא דון-יחִיׇיא”.
# # #
למעלה מ-30 שנה לאחר שנשא את רחל, אף היא עורכת דין בתחומי משפחה ובנוסף חברת דירקטוריון חברת החשמל, הם התגרשו.
מה גרם לכם ליישם את התחום שלכם על עצמכם, אני שואל. “הגענו למסקנה שעדיף כך”, הוא עונה לאקונית באישי ומיד מרחיב בכללי: “אגב, הסיבה העיקרית לריבוי הגירושים בשנים האחרונות היא תוחלת החיים הארוכה. הורינו והורי הוריהם חיו עד גיל 50, 60 לפעמים 70. אנשים צעירים שיודעים שיחיו עד גיל 90 ו-100 ובאיכות חיים טובה בגלל הרפואה, ושבמקביל הנישואין שלהם מתרוקנים מתוכן, אומרים מה, נישאר ביחד עוד עשרות שנים? צ’ארלי צ’אפלין אמר שהצרה שלנו שאנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים פחות מדי. וכן, כנראה שמילת המפתח שמובילה לגירושים זו שחיקה. או אולי פגעי הזמן. הזמן גם מֵקל, אבל גם מקלקל. הוא גם הרופא, אבל בו זמנית הוא גם מחבל. כשאתה מעבד אֶבל הזמן מרפא, לעומת זאת בחיי הזוגיות הזמן הוא מרכיב מסוכן שעלול לחבל”.
במילים אחרות, אני אומר, ככל שהפז”ם דופק גם הנישואים עלולים להידפק. “לא בהכרח. אנשים יותר נבונים ממני, או מאחרים שהתגרשו, יודעים להשקיע בריענון הזוגיות. ואני לא מדבר רק על יציאה לקפה פעם בשבוע או צעידה זוגית ביום שישי. מטפלים מקצועיים יודעים להמליץ על טכניקות קטנות, אבל משמעותיות. אין לך מושג כמה דו-שיח קצר, אבל קבוע, של כמה דקות ביום יכול לחזק את הזוגיות. כמה משפטים בבוקר כמו: ‘אספר לך, בעלי, מה אני הולכת לעשות ועכשיו תספר לי מה לוח הזמנים שלך להיום’. ובערב: ‘אשתי, תשמעי מה קרה לי היום ועכשיו תספרי מה קרה לך'”.
דיווחי הלו”ז האלה – אם הם מגיעים באופן טכני – באמת מועילים? אני שואל. “בהחלט”, הוא עונה. “יש אצלנו במקורות משפט מדהים בחוכמתו: ‘אחרי המעשים נמשכים הלבבות’. אם אתה עושה משהו, ואפילו באופן טכני, הוא מושך אחריו בסופו של דבר גם את הלבבות. עכשיו שים לב, לא נאמר ‘אחרי המעשים נמשך הלב’ כתוב ‘נמשכים הלבבות’. כי כשאת או אתה עושה מחווה, מיד גם הצד השני גומל או גומלת לך במחווה משלו או משלה. ואז מה שהתחיל כדבר טכני, מצית מחדש את אש האהבה שדעכה או אפילו כבתה. קח לדוגמה הבאת פרחים לאישה ביום שישי. אני לא נהגתי כך. זה היה נראה בעיניי קיטש. לימים הבנתי שזו הייתה טעות. הדברים הקטנים האלה, ה’קיטשיים’ סו-קולד, כמו גם אמירת ‘אין לך מושג כמה שאני אוהב/ת אותך’, הם כנראה הנוסחה הנכונה לתִחזוק הזוגיות”.
איך משפיעה הקורונה על תחום הגירושים, אני שואל לקראת סיום. “לקורונה אין הרבה דברים חיוביים, אבל אין ספק שדבר טוב אחד היא עשתה – הורידה את מפלס הגירושים”.
הורידה מסדר היום או רק דחתה אותם, אני מקשה. “יש שתי קבוצות”, עונה דון-יחייא, “קבוצה אחת היא הקבוצה הפרקטית, שמבינה שבתקופה כזו כשההכנסות מתכווצות ולעיתים אף אוכלים מהחסכונות, זה לא חכם להוסיף עוד עלויות כלכליות: דירת מגורים נוספת, ריהוט ומוצרים לאותה דירה, מזונות וכיוצ”ב. סביר להניח שאחרי שהקורונה תיעלם רבים מקרב קבוצה זו עלולים, לצערי – טוב, נו, ‘לצערי’ נשמע בהקשר שלי קצת מתחסד, עדיף לומר ‘למרבה הצער’ – לחזור לתוכנית המקורית שלהם ולרצות שוב להתגרש. אבל ישנה גם קבוצה שנייה: כאלה שהצרה המשותפת יצרה מציאות חדשה – חזרה לימי האהבה שהייתה. פתאום, בזכות הסגר והזמן המשותף, בני הזוג מגלים מחדש אחד את השני וגם הקשר עם הילדים מתהדק. פתאום ישנה אכפתיות ועזרה הדדית ושיח וקשב. וכל אלה מרפרשים את חיי התא המשפחתי והופכים אותו למאושר והרמוני. ואם זו המציאות החדשה, יש סיכוי מאוד גבוה שגם אחרי שהנגיף יעלם מחיינו ההרמוניה המחודשת לא תיעלם”.
