ח”כ רם בן-ברק (‘יש עתיד’) גדל בנהלל ושירת בסיירת מטכ”ל. כשיצא לאזרחות גויס למוסד, ושם הגיע לתפקיד המשנה לראש אותו ארגון. לפני חמש שנים כמעט ונבחר להיות ראש המוסד. דוד חרמץ שמע ממנו שאת תודעת השירות המשמעותי הזה הוא קיבל מאביו. בן-ברק משוכנע שזה נבע מתסכול של אביו, על כך שסבו מנע ממנו להיות קצין
“אני דור שלישי בנהלל. סבא שלי, אהרון, היה מחלוצי המושב, שנוסד ב-1921. אבא שלי, מנחם, וגם אני נולדנו פה”, אומר רם בן-ברק (62) לשעבר המשנה לראש המוסד וכיום ח”כ מטעם ‘יש עתיד’.
“סבא שלי היה ציוני גדול, עוד כשהתגורר ברוסיה. גם שׇם שֵם משפחתו היה בן-ברק. אין הרבה אנשים שחיו בגולה ונשאו שֵם משפחה עברי. בשנת 1907 עלה סבי לארץ עם אשתו, שמתה מאוחר יותר ממלריה. כעבור כמה שנים הוא התחתן בשנית עם אחותה הצעירה ובנהלל הם גידלו חמישה ילדים. אחת מהם, בתיה, התחתנה עם המשורר יצחק שלֵו – מכאן שבנם, הסופר מאיר שלו, הוא בן-דודי.
“ביום הם עׅבדו את אדמות נהלל ובלילה ישבו לנסח את תקנון המושב הראשון בארץ. בין היתר הם החליטו, שכל משק יקבל 100 דונמים. שטח שהוא גדול מאוד במושגים של מושבים; אבל היו יכולים להחליט שכל אחד יקבל גם 1,000 דונם, כי העמק (יזרעאל) היה פשוט ריק”.
השטח הגדול שניתן לכל אחד מהחברים לא יכול היה לפצות על החיים הקשים. על-פי עדותו של בן-ברק לא מעט מדור המייסדים עזבו, בשל תנאי קיום בלתי נסבלים שהיו שם בשנים הראשונות.
“כמו כולם הם חיו בצניעות ובצמצום. המשפחה שלנו, בתקופתו של סבא, התפרנסה מפרדס, פרות ותרנגולים. בהמשך התמקצענו בתחום הרפת. עד היום אימא שלי מתפרנסת מרפת גדולה שנותרה לנו, ובה כ-100 פרות.
“התנאים הכלכליים השתנו ב-1967”, נזכר בן-ברק, “התחיל שגשוג כלכלי, שבא לביטוי גם ברמת החיים שלנו. עד אז גרתי עם אחי הגדול ושתי אחיותיי בחדר אחד. מאז, כל אחד מאיתנו קיבל חדר משלו”.
מצד שני, הוא מדגיש, ה’בום’ הכלכלי הזה לא העניק לילדי המשפחה פטור מהמטלות בעבודה השוטפת במשק: “כילדים עבדנו מאוד קשה. לפי הגיל שלך קיבלת את היקף המשימות ורמת הקושי שלהן. אני זוכר שבגיל ממש צעיר, עוד כתלמיד ביסודי, קמתי מוקדם בבוקר כדי להשקות את העגלים; ואז חזרתי הביתה, שטפתי ידיים ופנים והלכתי לבית הספר. עם החזרה מהלימודים הלכתי לאסוף ביצים ולאחר מכן להעביר ממטרות בשדה. אני מעריך שבכל יום עבדתי שעתיים-שלוש במשק. ואני לא זוכר את זה בתרעומת, מבחינתי זה היה בסבבה. בקטע טוב”.
סביר להניח שהצפיות של אבא של רם היו שהוא ימשיך את המסורת המשפחתית שנוסדה בארץ ויהיה גם הוא חקלאי. אלא שגם אם כך היה, זה לא מה שעמד בראש מעיניו. ואיך ניתן ללמוד את זה? מהכינוי שהוא הדביק לו מאז היה ילד קטן. “כשהייתי בערך בן 10” משחזר בן-ברק, “אבא שלי כינה אותי ‘קפטן רם’. ולא בתדירות נמוכה, אלא באופן קבוע. עד שגם במושב כינו אותי כך במשך הרבה שנים. מגיל צעיר הוא הכניס לי לראש שהוא מצפה ממני שאני אהיה קצין בצבא. קפטן”.
בן-ברק משוכנע שהתשוקה הזו של אביו קשורה קשר ישיר לפרק מעברו של האב, שתׅסכל אותו במשך שנים: “סבא שלי שׇלף את אבא שלי מקורס קצינים, כי המשק היה במצב כלכלי גרוע. אבא לא באמת סלח לו על זה כל חייו. זה היה אך טבעי, שהוא רצה לראות בי סוג של חוויה מתקנת – אתה תהיה קצין גם בשבילי”.
אבל הכמיהה הזו, שלא לומר אובססיה, של אבא בן-ברק שבנו יהיה “קפטן רם”, עברה דילול משמעותי באוקטובר 1973.
# # #
“אחי הבכור, זהר (שנקרא על שמו של זוריק דיין, אביו של ח”כ עוזי דיין, שנפל ב-48′; ד”ח) שירת בגולני ונפל בקרב על כיבוש רמת הגולן במלחמת יום-הכיפורים. כשזהר נהרג הייתי נער בן 15. מצב הרוח בבית השתנה מהקצה לקצה. מי שתפסה את הפיקוד בבית הייתה אימא שלי, פנינה. היא הרימה אותנו מהקרשים. היא עשתה את הכל כדי שהחיים יחזרו לתלם. זה קרה אפילו זמן קצר לאחר נפילתו. עד היום אני זוכר איך במהלך ה’שבעה’ היא עודדה אותי לצאת עם חברים לראות סרט בגבת. אז זה היה נראה לי מוזר. בהמשך הבנתי כמה עוצמה וכוחות חיים אימא צריכה, כדי לשלוח לסרט את הבן שלה שיושב ‘שבעה’ על בן אחר שלה”.
ואיך אבא שלך מתפקד אחרי הנפילה של זהר, אני שואל. “המוות שלו היה נקודת תפנית. זה היה הרגע שבו הוא פשוט כבה. כן, הוא תׅפקד; כן, הוא עבד, אבל הוא היה כבוי. מאז גם לא שמעתי אותו קורא לי ‘קפטן רם’. מצד שני, אני זוכר שבאותה עת הוא התחיל לכנות אותי שותף. ‘אנחנו שותפים’, הוא אמר. וככזה התחיל להתייעץ איתי בכל הנושאים שקשורים למשק”.
תגיד, אני שואל אותו, אתה זוכר אחרי שאחיך נפל, שיחות עם אביך על אופי השירות הצבאי המתקרב שלך? האם הוא רמז לך שהוא מעדיף שתשרת במקום בטוח יותר? “אני לא זוכר שיחות כאלה”, הוא עונה. “אתה צריך להבין גם את הרקע של המקום הזה, וזה יסביר לך למה קשה שתתקיים שיחה מפורשת כזו. יש במקום הזה, בנהלל, משהו מאוד מיוחד שקשור לביטחון המדינה. תודעה חזקה מאוד של שירות מאוד משמעותי. יש פה 30 חללי צה”ל שקבורים בבית הקברות הצבאי. וזה היה עוד כשהיינו מושב של 500-600 איש (כיום, לפי הוויקיפדיה, מתגוררים קרוב ל-1,000 תושבים במקום; ד”ח). כמעט כל משפחה פה שׅלמה מחיר דמים – בן או אח. היום, למען האמת, הדרישה הפנימית הזו במושב לשירות עילית שהוא הכרחי, התמתנה. וטוב שכך. אני זוכר את אחד החברים פה כשהודח מסיירת מטכ”ל. זה דבר שקורה לא אחת ביחידה. אבל הוא לא יכול היה לעבור על כך לסדר היום. שלושה שבועות אחרי זה הוא תקע לעצמו כדור בראש.
“זיכרון חזק שיש לי, שכל פעם שנכנס לפה חבר חדש, אבא שאל אותו באופן קבוע היכן הוא משרת או שירת. מכאן תבין למה לא היה סיכוי, שהוא יבקש או ירמוז שאלך לשרת שירות לא משמעותי”.
אבל יש גם צד שני: משפחה שאיבדה בן והורים שצריכים לחתום לבנם הצעיר שרוצה להתגייס ליחידה קרבית. אז אולי אביו התבייש לבקש ממנו ללכת להיות ג’ובניק, אבל האם הוא ימצא כוחות נפש לחתום במו ידיו על אישור, שיסכן את חיי בנו היחיד שנותר לו?
“אין ספק”, אומר בן-ברק, “הקטע של לחתום לי לשירות קרבי היה סאגה רצינית אצלנו. אימא שלי לא הייתה מוכנה לחתום ואבא שלי היה קרוע: מצד אחד רצה לראות אותי כקצין, אבל מצד שני… ואני רציתי מאוד שירות קרבי. עזר ויצמן, שהיה חבר טוב של ההורים שלי, ניסה לשכנע אותי להיות פקח טיסה. לא הסכמתי. בסוף הגעתי לסוג של פשרה עם ההורים שלי: אני אנסה להתקבל לסיירת מטכ”ל, ואם לא אתקבל או אודח אלך להיות פקח טיסה”.
“כצפוי בנהלל”, ממשיך בן-ברק, “כל הכיתה שלי הלכה למבדקים בסיירת מטכ”ל, אבל רק שניים התקבלו. אני הייתי אחד מהשניים”.
# # #
בוויקיפדיה בערך ‘רם בן-ברק’ כתוב שהוא התגייס ב-1976 לסיירת מטכ”ל ומיד נוסף המידע הבא: הוא לקח חלק בפעולת ההשתלטות בפיגוע החטיפה במשגב-עם.
אז מה, אני שואל אותו בנימה קצת מתגרה, ארבע שנים מהגיוס שלך ועד למשגב-עם לא עשית משהו משמעותי? “אל תדאג”, הוא מרגיע, “עשיתי ועוד איך עשיתי. משגב-עם התפרסם כי זה היה אירוע שהתקשורת כיסתה אותו, אבל סיירת מטכ”ל לא יושבת ומחכה שיהיה אירוע כמו משגב-עם. מרגע שגמרת את המסלול ב’יחידה’, אתה עובד על איזשהו מבצע ייעודי. זו שגרת השירות שלך. לתכנן ולהוציא מבצע לפועל, לוקח לפעמים חצי שנה ולפעמים 10 חודשים. לאורך השירות שלך בסיירת מטכ”ל יוצא לך בדרך כלל לקחת חלק במבצע אחד או שניים או שלושה. אני, בגלל שהייתי קצין ובגלל שהיה לי מזל, עשיתי במהלך השירות שישה מבצעים ייעודיים. במסגרת סיירת מטכ”ל הייתי בסעודיה, בסוריה, בעיראק. כמעט כל מדינה שתגיד במזה”ת – היית שם”.
ב-7 באפריל 1980 חדרה חוליית מחבלים למשגב-עם והשתלטה על בית הילדים של הקיבוץ. על סיירת מטכ”ל הוטלה המשימה לנטרל את המחבלים ולחלץ את החטופים בשלום.
מה היה התפקיד שלך באותה פעולה, אני שואל אותו. “הייתי בכוח שקפץ למרפסת דרך הגג ומשם חדרנו לזירה”, הוא עונה ומיד הזיכרון שלו מפליג לנהלל: “אבל מבחינתי האירוע הזה התחיל כשהייתי בבית. פתאום מגיע טלפון שקורא לי להגיע בדחיפות. כולם ישבו באותה עת בסלון המשפחתי, כולל חברתי שהיום היא אשתי. תחשוב מה עובר על ההורים שלי, כשהם רואים אותי עוזב את הבית. הם כמובן ידעו במה מדובר. כל נושא החטיפה קיבל הרי כיסוי נון-סטופ בתקשורת. גם לא צריך להיות בוגר היחידה, כדי לדעת שאירוע מחבלים הוא אירוע ברמת סיכון גבוהה. היה ברור לי שבני משפחתי נמצאים במתח בלתי נתפס. מוטרפים מדאגה. ולכן גם מבחינה משפחתית, זה היה אירוע בסדר גודל מז’ורי.
“כשהכל הסתיים, ביקשתי מהמסוק שהחזיר אותנו שיוריד אותי בבסיס חיל האוויר ברמת דוד; כי לשם הגעתי עם הרכב של אבא שלי. פתאום אני רואה את אבא שלי מחכה לי בש”ג. הוא הגיע לשם עם האופנוע שלי. הדרך חזרה הביתה הייתה הזויה לגמרי: אבא שלי רכוב על האופנוע נסע לפני עם אורות מהבהבים, כמו במשמר כבוד. כשנכנסו לנהלל הוא גם התחיל לצפור במקצב. זה היה מחזה מרגש עד דמעות; במיוחד שהיה ברור לי מה עובר לו בראש ומה עובר לו בלב באותה שעה, כשהוא מחזיר אותי הביתה בשלום”.
# # #
רם בן-ברק ואשתו ד”ר איילת עמישב בן-ברק, רופאה במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבי”ח רמב”ם, מתגוררים בנחלה שהייתה שייכת לסבא שלו. בקדמת הנחלה בית דו-קומתי, בו מתגוררת בקומה השנייה – אׅמו של בן-ברק, ובקומה הראשונה – החותנת שלו. “אני קורא לבית בו מתגוררות כיום האמהות שלנו ‘בית דיור מוגן’. אשתי רופאה ואני הנדי-מן, בעל ידיים טכניות טובות; כך שהן מקבלות מאיתנו שירות מקצועי של דיור מוגן 24/7”, הוא אומר בחיוך.
כשראיון עיתונאי מתקיים בפרגולה מחוץ לבית במושב, רעשי הרקע הצפויים הם של טרקטור, פרה גועה או כבשה פועה. לא בנהלל. ברגע מסוים לא ניתן היה לשמוע דבר מלבד רעש מנועים, שהיה מליגה אחרת. מי שהיו אחראים לזיהום השמיעתי הסמיך והבוטה הזה היו מטוסי קרב של חיל האוויר, שהמריאו מבסיסם הקרוב ברמת דוד. תושבים המתגוררים קרוב לנתב”ג ומקללים את מר גורלם, מוזמנים לבוא ולהתנחם בעמק יזרעאל בשעה שכזו. “זה לא כל-כך נורא”, צעק לעברי בעל הבית באותן דקות ארוכות. “זה כולה רבע שעה, פעם ביום-יומיים”. ולמרות צעקותיו, לא בטוח ששמעתי בבירור את הנתונים ששיתפתי אתכם במשפט הקודם.
לזוג בן-ברק שלושה ילדים – בן ושתי בנות, בטווח הגילאים 24-33.
“שתי הבנות שלי התחתנו עם דתיים שגרים במצפה הושעיה”, מצליח להפתיע אותי חבר הכנסת מ’יש עתיד’. “שניהם עשו שירות צבאי מאוד משמעותי: האחד מפקד טייסת והשני ב’שלדג’. אם זה לא היה קורה, זה לא היה יכול לצאת לפועל”, הוא מתבדח משהו, ברוח נהללית של פעם.
אגב חתנים דתיים – בן-ברק ממשיך להפתיע אותי, כשהוא מספר עד כמה שמירת המסורת הייתה חשובה למייסדי נהלל: “לא רק שמייסדי המקום הקצו שטח ומשאבים כלכליים לצורך הקמת בית-כנסת ותׅחזוקו השוטף; הם גם הביאו רב, נתנו לו נחלה בחינם במרכז המושב, וכל תפקידו היה לדאוג לשמר את המסורת בקרב התושבים והנוער. הוא היה אחראי, בין היתר, על עריכת בריתות, בר-מצוות, חתונות”.
אותו רב – זכריה כהן שמו – נחשב לדמות מיתולוגית באותה עת. הוא הגיע לכאן בתחילת המאה הקודמת, כשהוא צועד את כל הדרך ברגל מתימן לארץ ישראל. כך לפחות לפי הגרסה האגדית של אנשי העמק. אמיתי או לא, אין ספק שהעובדה שמייסדי נהלל – חילונים שהגיעו כולם מאירופה – ביקשו מרב מהעדה התימנית שיהיה הרב של המושב שלהם, הוא פריט היסטורי-מקומי מעניין ביותר.
בהמשך כיהן כרב כלל המושבים. מותו של הרב זכריה כהן הפך לטרגדיה מקומית מתגלגלת: ערב מלחמת ששת הימים הוא נסע, כטרמפיסט, במכוניתה של אביבה גפן, בת נהלל ואחותו של משה דיין. המכונית התהפכה והרב מת מפצעיו. בעיתונות של אז דווח כי בהלווייתו השתתפו למעלה מ-1,000 מתושבי העמק. כמה חודשים לאחר מכן רגשות האשמה הכריעו את הנהגת, והיא נטלה את חייה בידיה.
במהלך הראיון השתמש בן-ברק מספר פעמים במילה ‘העיגול’. מתברר שזה מושג אלטרנטיבי, פנימי, של הילידים לשם ‘נהלל’. לא בלי סיבה: נהלל, כפי שנראית ממעוף הציפור, מפורסמת בצורת העיגול שיוצרים הבתים והמשקים שלה. וגם זה לא מקרי. כך היא תוכננה ע”י האדריכל ריכארד קאופמן, כדי לתת מענה ביטחוני מקסימאלי ליישוב שהיה אז די בודד בשטח.
# # #
ב-1981 השתחרר מהצבא. “רצו שאני אמשיך בסיירת”, הוא אומר, “אבל החלטתי שאני משתחרר. כשלמדתי במכינה לאוניברסיטה, פנו אליי מהמוסד. הם חיפשו עתודה פיקודית לאגף מבצעים מיוחדים”.
את מרבית שירותו עשה ביחידת ‘קשת’, שמשימתה העיקרית – איסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים. על מה שעשה שם, הוא לא ממש משתף. גם שיטוט ברשת לא ימצא אׅזכור של שמו לפעולות שעשה באותן שנים. מלבד אחת. דווקא זו שכשלה. באפריל 1991 יצא בן-ברק עם חוליה עליה פיקד לקפריסין, לצורך איסוף מודיעיני משגרירות איראן בניקוסיה. שוטר מקומי שחשד בהם, עצר אותם. תמונותיהם התפרסמו בעולם כולו. בסרט ‘המוסד סיפור כיסוי’ סיפר בן-ברק על חוויותיו מהכלא. הוא ואנשיו עברו “חקירות לא נעימות”, כהגדרתו. “אבל הכי קשה היה שנשלל ממך החופש”. המעצר, הוא הוסיף, הותיר בו את רישומו בעיקר בגלל הציניות והשמחה לאיד שחש מצד כמה עיתונאים ישראליים, שסיקרו את הפרשה ואף ניסו לדובב בתרגילי הונאה את אביו. לחלק מהם הוא לא שכח זאת עד היום.
למרות פאדיחה מבצעית זו, לא רק שהוא לא הודח מהארגון, ב-2004 מונה להיות ראש יחידת ‘קשת’. בהמשך נבחר למשנה לראש המוסד.
בדצמבר 2015 התמודד מול יוסי כהן ו-נ’ על תפקיד ראש המוסד. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שההכרזה מי יהיה ראש המוסד נׅתנה על-ידי ראש הממשלה בשידור חי בטלוויזיה. כמה שעות קודם לאותה הודעה טלוויזיונית קיבל בן-ברק טלפון. “הייתי בדרך הביתה, כשהתקשרו מלשכת ראש הממשלה. אמרו לי שעוד מעט ראש הממשלה אמור להתקשר אליי. החסרתי פעימה. הייתי בטוח שנתניהו הולך להודיע לי שהתמניתי לתפקיד ראש המוסד. היינו שלושה מתמודדים, ואני אומר את זה בלי להוריד מכבודם של יוסי כהן ו-נ’ – הם ראויים מאוד ויוסי הוא ראש מוסד טוב מאוד – אבל ברגעים ההם הייתי אופטימי. התקשרתי לאשתי. ‘איילת, בואי הביתה’, אמרתי לה. רציתי שהיא תהיה לצידי ברגעים החשובים האלה”.
במטבח בביתם הם ישבו על קוצים וחיכו בקוצר רוח לצלצול הטלפון שהתמהמה. כשזה קרה סוף-סוף הבין בן-ברק שפרק המוסד בחייו הסתיים. בתחילת 2018 הודיע על הצטרפותו למפלגת ‘יש עתיד’ ומאפריל 2019 הוא מכהן מטעמה בכנסת ישראל.
