האמנים דן פרברוף ודוד בהר מלמדים ילדים בגרמניה, קניה וערד על הקשר בין אומנות לסביבה ובין מסורת לקיימות. בחודש האחרון הם חברו לבתי ספר בעיירה כסייפה בנגב כדי ללמד את ילד הבדואים את מסורת שימור המים וסיפורי המדבר של אבותיהם “אנחנו מחזירים את הילדים לשורשים” סיפר מנהל בית הספר המקומי. “אנחנו מקיימים פה פיוס סביבתי” סיכם האמן דן פרברוף
מי שיגיע השבוע לבית הספר היסודי ‘אבו וואדי’ בסייפה יתהה לבטח מה הם משטחי הבד המוזרים שתלויים בצורת פירמידה בחצר האחורית. ובכן מדובר בפרויקט חברתי – אמנותי יוצא דופן בשם ‘נוף משותף’ שמטרתו היא לחבר את הילדים בכסייפה למסורת שימור המים עליה גדלו אבותיהם טרם עברו תהליכי מודרניזציה. זוהי יוזמה של שני האמנים הישראלים הבינלאומיים דן פרברוף (51) מחיפה ודוד בהר פרחיה (52) שנע על הציר בין איטליה וחיפה. השניים מסתובבים בשנים האחרונות במקומות שונים באירופה ובאפריקה ומגיעים לאוכלוסיות מיעוטים ולא רק כדי ללמד אותם את הקשר בין אומנות לקיימות סביבתית ואיך כל אלו קשורים למסורת נשכחת. בפרויקט שהם יצרו לפני כמה שנים בהר קנאים לא הרחק מערד הם חידשו בורות מים של שבט נוודים בדואי שחי בסביבה. עכשיו הם מלמדים ילדים בדואים שכבר חיים בישוב מסודר את מסורת החקלאות המדברית. כך את ילדי כיתות ה’ ו ו’ הם רתמו ליצירת גינה שמושתת על השקייה של אוגר טל. הבנות לקחו חלק בעיצוב חלוקי אבן ואיור שלהם ולצורך שימור סיפורי המדבר הם הקימו קבוצה של בני גיל הזהב כדי שישתפו את הקהל במסגרת פסטיבל מקומי שיתקיים בסופ”ש – סיפורים על המדבר כפי שהם זוכרים מאבותיהם. את מה שהילדים לומדים בסדנאות החקלאות הם מוצאים בתור שיר בסדנת כתיבה יצירתית של המשורר הבדואי המקומי סעד אבו ענאם שמלמד היסטוריה וכתיבה בבית הספר.
האמנים מנסים להציב ולעלות למודעות את נושא הקיימות הסביבתית כשברקע יש מאבק מתמשך על חלוקת משאבים בין המדינה למגזר “אנחנו לא רצינו להציף את הנושא הפוליטי ולכן ניסינו להבין מה מדבר אל אותה אוכלוסייה וראינו שנושאים כמו שפה, נושא של סיפור סיפורים ושירה” מסביר פרברוף וטוען שהגישה הזאת מולידה בסופו של דבר “פיוס סביבתי” כמו שאומר פרברוף ומוסיף בעניין “היום הגישה היא נפתח ברז וייצא מים. אבל יש לזה מחיר של ניתוק מהסביבה ומאבק על צדק חלוקתי שלעיתים יוצר קונפליקט לכן אנחנו מעדיפים את הגישה הזאת של חיבור בין אומנות, קיימות ומסורת כדי ליצור את אותו ‘פיוס סביבתי’ שמוביל בסופו של דבר לפיוס חברתי”.
