במסגרת ‘יום האישה הבינלאומי’. הנה הסיפור המיוחד של אלהאם אלכמלאת (47) פעילה חברתית ומדריכת הטיולים הראשונה במגזר ומי שהוציאה לאור את נושא האפליה של ‘האפרו – בדואים’ : אפריקאים שנחטפו לפני מאות שנים והובאו לארץ ע”י בדואים כעבדים.
אלכמלאת מדגישה את היופי בחברה הבדואית אך לא מתעלמת מהדברים שדורשים תיקון ומביאה את הצד של הנשים הבדואיות בכלל ושל הנשים האפרו – בדואיות בפרט – כך היא מספרת לי כיצד עד שנות התשעים כפו על נשים לעבור ‘ברית מילה’. כיצד היא נאלצה להשתתף בטקסים בהם נאלצה ללכת עם דם של כבש בגלל שלא יכלה ללדת או העובדה שעד היום מוצב בשכונה שלה מחסום ברזל באמצע הרחוב שמפריד בין השכונה של ‘השחורים’ לשכונה של הבדואים הפחות כהים.
אלכמלאת היא בת שביעית למשפחה בת 14 ילדים שנולדה בנגב וגדלה ברמלה. כשהתחתנה עברה יחד עם בעלה לרהט לשכונה 20 השכונה של ‘הבדואים השחורים’ או כפי שהיא מכנה אותם ‘אפרו- בדואים’ “הבדואים השחורים הם במיעוט בחברה הערבית ונחשבים לבני המעמד הכי נמוך שיש. אבות אבותיי נחטפו מאפריקה והפכו לעבדים, וזה היחס אלינו”
אלכמלאת מובילה אותי בשכונה בה חיה בתוככי באר שבע ומראה לי באמצע השכונה מחסום מברזל ” את המחסום שמו תושבי השכונה שגובלים בשכונה שלנו כדי שלא יעברו פה אוטובוסים מהשכונה שלנו אליהם”. אנחנו רגילים לראות ביטוי גזענות בחברה הישראלית מכל הצדדים אבל באופן כזה בוטה ומוחשי מעולם לא נתקלתי, מסוג הדברים שאולי היה אפשר לפגוש בשנות החמישים באלבמה. מה שמדהים הוא משני עברי המחסום חיים אנשים ששייכים לאותו שבט שלקח את הבדואים השחורים תחת חסותו לפני שנים כשהוקמה רהט “אלו השכנים שלנו והם מחלישים אותנו” היא אומרת לי
לאלכמלאת חשוב להראות את הצדדים היפים של הבדואים כשהיא לוקחת אותי לשוק המקומי וכולם מחייכים כמו איימן מסמרה מוכר התבלינים מהשוק שידוע בתור ‘עטר’ – מרפאה עממי באמצעות תבלינים. או יוסף כמלאת שמארח אותי בביתו ומראה לי חשבון חשבון מנופח שהוא צריך לשלם ואמו המבוגרת שיושבת בצד מספרת לי איך הם חיו בשכנות מרשימה לצד היהודים בחדרה לפני שעברו לרהט “אפילו באמצע הלילה השכנים היהודים היו פותחים לי דלת” ואילו דווקא ברהט הם סובלים מדי פעם מאפליה בגלל שהם משתייכים ‘לשחורים’.
אלכמלאת היא אדם מרשים, לבושה לפי כללי הדת המוסלמי ומכירה את על הניואנסים אך היא בעלת מודעות חברתית לצד עברית מרשימה וידיעת השפה האנגלית היא עזבה את עבודתה כמזכירה לפני שנים ונרשמה לקורס העצמה לנשים “היינו בהודו ופגשתי שם נשים שנלחמות על מקומם”. ברהט היא הקימה עמותה לתמיכה בנוער . עבדה כממצה זכויות בסניף ‘שיל’ המקומי והחלה להביא לביתה נשים מכל הארץ כדי לשמוע את סיפורן האמיתי של הנשים הבדואים : על הקושי שלהן כאשר הגברים יכולים לשאת יותר מאישה אחת. על המאבק בין המסורת לקידמה. 
אלכמלאת התחתנה בגיל 19 ועברה לרהט אך לא יכלה להביא ילדים במשך 12 שנים על אף טיפולי הפוריות שניסתה כולל השתתפות בטקסי דת מיוחדים שכוללים – מריחה בדם של גופה במשך שבעה ימים “בחג הקורבן היו נשים שאוספות את הדם של שבעה כבשים שהוקרבו. מייבשות אותו בצנצנת ונותנות אותו לאישה עקרה כמוני. ביום החמישי הייתי צריכה להכנס למקלחת, להתקלח עם זה ולהישאר עם זה במשך שבוע ימים”. עוד מנהג שאלכמלאת חושפת אותי אליו הוא כאשר אישה שיולדת בנים והם מתים בלידה היא מצווה לאכול קצה של אוזן חמור. אישה שחוותה הפלה מניחים ליד ביתה צב או רגל של חמור “האמונה אומרת שזה קורה בגלל שד שנכנס לבית אז רגל החמור אמורה להפחיד אותו”.
אבל המנהג הכי אכזרי אליו נחשפה הוא מילת נשים : “אמו של הגרוש שלי ששיך לשבט טראבין סיפרה לי כי הכריחו אותה לעבור טקס ברית מילה בשנת 1994. לצורך כך הם נסעו לאישה בעזה שזה עיקר עיסוקה. זאת שבועיים לפני החתונה”. פעם נוספת שהיא שמעה על אישה שעברה מילת נשים היה בשנת 96′ ומאז לא שמעה “חשוב לציין שמנהג מילת נשים אין מקורו באסלאם והוא אוסר על כך”.
עוד טקס מעניין הוא השתתפות בבישאה “במשפט הבדואי אם מישהו נאשם ברצח, גניבה או חילול כבודה של אישה, לוקחים אותו לשייח מיוחד שמתמחה בטקסי בישאה – מהמילה ‘מכוער’ בטקס מחמם השייח המומחה כלי ממתכת ושם אותו על הלשון של האדם שחשוד בעבירה : אם הלשון לא נכווית או הופכת להיות מכוערת אז הוא מוכרז כזכאי. ואז הוא חוזר הביתה ושוחטים לו כבש ויש חפלה.
אלכמלאת היא בת שביעית למשפחה בת 14 ילדים שנולדה בנגב וגדלה ברמלה. כשהתחתנה עברה יחד עם בעלה לרהט לשכונה 20 השכונה של ‘הבדואים השחורים’ או כפי שהיא מכנה אותם ‘אפרו- בדואים’ “הבדואים השחורים הם במיעוט בחברה הערבית ונחשבים לבני המעמד הכי נמוך שיש. אבות אבותיי נחטפו מאפריקה והפכו לעבדים, וזה היחס אלינו”
אלכמלאת מובילה אותי בשכונה בה חיה בתוככי באר שבע ומראה לי באמצע השכונה מחסום מברזל ” את המחסום שמו תושבי השכונה שגובלים בשכונה שלנו כדי שלא יעברו פה אוטובוסים מהשכונה שלנו אליהם”. אנחנו רגילים לראות ביטוי גזענות בחברה הישראלית מכל הצדדים אבל באופן כזה בוטה ומוחשי מעולם לא נתקלתי, מסוג הדברים שאולי היה אפשר לפגוש בשנות החמישים באלבמה. מה שמדהים הוא משני עברי המחסום חיים אנשים ששייכים לאותו שבט שלקח את הבדואים השחורים תחת חסותו לפני שנים כשהוקמה רהט “אלו השכנים שלנו והם מחלישים אותנו” היא אומרת לי
לאלכמלאת חשוב להראות את הצדדים היפים של הבדואים כשהיא לוקחת אותי לשוק המקומי וכולם מחייכים כמו איימן מסמרה מוכר התבלינים מהשוק שידוע בתור ‘עטר’ – מרפאה עממי באמצעות תבלינים. או יוסף כמלאת שמארח אותי בביתו ומראה לי חשבון חשבון מנופח שהוא צריך לשלם ואמו המבוגרת שיושבת בצד מספרת לי איך הם חיו בשכנות מרשימה לצד היהודים בחדרה לפני שעברו לרהט “אפילו באמצע הלילה השכנים היהודים היו פותחים לי דלת” ואילו דווקא ברהט הם סובלים מדי פעם מאפליה בגלל שהם משתייכים ‘לשחורים’.
אלכמלאת היא אדם מרשים, לבושה לפי כללי הדת המוסלמי ומכירה את על הניואנסים אך היא בעלת מודעות חברתית לצד עברית מרשימה וידיעת השפה האנגלית היא עזבה את עבודתה כמזכירה לפני שנים ונרשמה לקורס העצמה לנשים “היינו בהודו ופגשתי שם נשים שנלחמות על מקומם”. ברהט היא הקימה עמותה לתמיכה בנוער . עבדה כממצה זכויות בסניף ‘שיל’ המקומי והחלה להביא לביתה נשים מכל הארץ כדי לשמוע את סיפורן האמיתי של הנשים הבדואים : על הקושי שלהן כאשר הגברים יכולים לשאת יותר מאישה אחת. על המאבק בין המסורת לקידמה.
לסיור קולינרי מתובל בסיפורים אישיים אלהאם – 052-4838983
