ד”ר מוחמד אלנבארי (51) נולד להורים אנאלפבתים באחד משבטי הבדואים בנגב. את ילדותו העביר בחי דוחק ועוני כשהוא רועה צאן. לראשונה החל ללמוד בכיתה ט’ כשנרשם ללימודים אקדמאים אביו מימן אותו עם חצי משכורתו. הוא דוקטורט בכימיה, עבר למגזר הציבורי והפך לראש מועצת חורה כשהוא הופך אותה לסיפור הצלחה כשהוא מעלה את אחוזי הגבייה בעשרות אחוזים, מקים בית ספר למחוננים, לבעלי צרכים מיוחדים ומצליח לגרור תקציבים ביותר ממיליארד שקל. לאחר מכן הפך ליזם חברתי כשהוא הקים את ‘פארק עתיר’ – מיזם חקלאות מדברית. הקים קייטרינג חברתי לנשים בדואיות שמספק אלפי ארוחות ביום. נוסף לזאת הקים את בית הספר למנהיגות בדואית פורצת דרך בשם ‘כוכבי המדבר’ שם הוא מיישם עקרונות ‘מסיירת מטכ”ל’. פגשתי אותו בשבוע שעבר במסגרת סיור של ה’קונגרס הישראלי’ שפועל להסכמות בין המגזרים (חרדים שלומדים ערבית ובדואים שלומדים על דף גמרא) אלנבארי : “הרעיון שלי אומר שאנחנו במגזר הבדואי חייבים לקחת אחריות ולצאת מתפיסת הקורבן ואז ליצור שותפות עם המדינה”
הכירו את ד”ר מוחמד אלנבארי (51), שנולד לשבט אלנבאר, שבט בדואי בנגב המונה יותר מ 5,000 איש. הוריו אנשים פשוטים הכירו בתוך השבט. וכשהאם הגיעה לגיל 45 אביו התחתן שוב. כך שלנבארי יש 15 אחים (הגדול 63 והקטן בכיתה י’) . אביו עבד על טרקטור והם נדדו ממקום למקום בהתאם לעונות השנה. אלנבארי מתאר ילדות בצל העוני. משום כך הוא לא התחנך בגן ילדים בגלל שלא היו בקרבתו ולמעשה הוא לא קיבל חינוך מסודר עד כיתה ט’ “גדלתי באוהל והקריירה הראשונה שלי הייתה ‘רועה צאן” הוא מספר לנוכחים בהרצאה שנשא עבור חברי ‘מועצת העם’ גוף וולנטרי של אזרחים שרוצים להיות מעורבים בחברה הישראלית ופועלים לצמצום המתחים בין המגזרים ובין המקף שמחבר בין ‘יהודית’ ו’דמוקרטית’.
בכיתה ט’ הוא התעקש להתקבל לתיכון יוקרתי במגזר שנמצא במשולש ומשם המשיך ללימודים אקדמאיים כשהוא עוסק במקביל בבניית ביתו בישוב חורה. לאחר הסמסטר הראשון הוא כבר קבל מלגת הצטיינות ומכאן עשה מסלול ארוך עד לסיום דוקטורט. בשלב מסוים החליט לעזור את העולם האקדמי ולעבור לעולם הציבור – שם התמודד לראשות מועצת חורה וזה בתפקיד בו התמיד במשך 14 שנים.
במהלך שלוש הקדנציות שלו הוביל מהפכה של ממש בישוב חורה והפך אותו לסיפור הצלחה ודוגמא לאפשרות לתקווה במגזר. הוא שילש וריבע את גביית הארנונה (“התחלתי קודם כל מקבוצה של 500 איש כולל בני משפחתי והיתר כבר לא היה להם נעים”) הוא רישת את הישוב במצלמות מה שהוביל להורדה באחוזי הפשיעה. הוא פיטר שדרה של מקורבים ועסקנים שלא היה בהם צורך בעירייה. תחת ניהולו, היישוב עבר שיפורים בשלל תחומים כולל התפתחות חינוכית ותשתיות משופרות (בתי ספר למחוננים, למדעים, לבעלי צרכים מיוחדים, מרכז מתי”א אזורי) . כשסיים שלוש קדנציות כראש המועצה, החליט להתפנות לעסוק בבעייה המרכזית של הנגב “המשקולת של הבדואים שמושכים את המדדים כלפי מטה ומעבר למנוע הצמיחה של הנגב”. זה אולי נשמע מופרך כאשר מתוך רשימה של הישובים בעלי הרמה הסוציואקונומית הנמוכים בישראל הישובים הבדואים הם הרוב ורק שניים שייכים למגזר החרדי: “אני רואה את מה שאחרים מתקשים לראות, יש פה פוטנציאל מדהים. למשל מרבית האוכלוסייה היא בחתך גילאים שנמצאים מתחת לגיל 30. אבל באווירה של הקיטוב הכלכלי זה בכלל לא פשוט – כאשר מול הישובים שלנו נמצאים ישובים באשכול 1 (הישובים העשירים והחזקים בארץ) כמו עומר ולהבים. אלו דברים שלא מובילים למשהו טוב. וזה לא עובד בעולם ולא יעבוד כאן אצלנו. היום הבדואים מונים 37% ממרחב הנגב. זו אינה אוכלוסייה שניתן להתעלם ממנה והבעיות רק יתעצמו. בנתיים אף אחד לא חושב על פתרון אסטרטגי אז עושים ‘מבצעים נקודתיים’. אני הבנתי את זה טוב יותר כאשר עברתי מהמגזר הפרטי ל’אקו- סיסטם’ הציבורי. כשהצמנתי לראש ראשות הייתי בהלם מאיך שהמערכת הציבורית עובדת ובטח כאשר מדובר במערכת הציבורית הבדואית: אין ציר זמן לביצוע פעולות. אנשים מתוסכלים. ויש בתוך האווירה כולה יש חוסר אחריות מוחלט לעתיד שלנו. אני מכיר את הטענות של המגזר: יש אפליה, אין תקציבים, המדינה הזניחה אותנו. מציגים דו”חות של כל המשרדים וארגוני החברה האזרחית ובאמת הנתונים קשים. נתוני קצוות בכל פרמטר אפשרי: האבטלה הכי גבוהה, ההשכלה הכי נמוכה, ההכנה לנפש הכי נמוכה. הסכרת הכי גבוהה, השמנת היתר הכי גבוהה. אני זוכר שעוד בשנות התשעים אז החלו להתעורר ארגוני החברה אזרחית ויצרו את המושגים: ‘פצצה מתקתקת’, ‘איום אסטרטגי’. ‘בעייה בטחונית’. ואז ההנהגה הבדואים התחילה לאמץ שפה נגדית: ‘הם דפקו אותנו’. הם התחילו להסביר את הבעיה, להסביר את הכאב. וכל מנהיג שאתה מדבר איתו החל לפרוס לך את הכאב. זה הפך לשפה הרווחת. בסוף זה גם הפך להיות חלק מהתרבות. ‘תרבות הקורבן’. יכולים לומר הכל על ‘הרע’. לקבל אחריות על העתיד שלנו – הם לא יכולים. כי זה קשה ואז יגידו לך ‘עזוב, המדינה אשמה’. המדינה בוודאי שיש לה פשע משלה. אבל זה לא חופף אחריות מקומית ולא חשוב כמה כסף ממשלתי יגיע כשהוא ייכנס לדלי דולף ואין הנהגה מקומית שיכולה למנף את זה. המדינה התעוררה מאוחר והחלה להזרים כספים למגזר הבדואי אבל הוא לא מצליח לסגור פערים. הידעתם שמתוך 340 אלף בדואים למאה אלף אין מעמד מוניציפלי ? למאה אלף אין את האפשרות לומר ‘אני שייך’ כתוב לו בת.ז ‘שבט איקס’. הייתי בקדנציה של אורי אריאל שמגיע מתפיסה ימנית. הוא היה פה שנבחר ואמרתי לו ‘תן תקווה, נמאס לנו מסיפורים’ הוא אמר משהו שבאמת ליווה אותו ‘הבדואים הם אזרחי ישראל ומה שהם מקבלים, הם מקבלים בזכות ולא בחסד’. שסיים את הקדנציה שלו אמר לי ‘אתם אפילו לא אזרחים סוג ב’. תקחו ארגוני חברה אזרחית ותכנסו במדינה”.
“תל שבע הוקם בשנות השישים עם דירה של 60 מטר ל 18 נפשות. זו הייתה התפיסה. לעומתם בישוב ליד עומר יש לכל אחד בריכה. אבל אצלנו בחורה בנינו שותפות. במשך חמש שנים לא פגשתי אף מנהל בי”ס בלשכה שלי. תמיד אצלו. זה מסר שמחלחל. אף פקיד לא נכנס לכיתה ושואל מה עושים ? הוא נותן את הכסף לפי מפתח ואנחנו גם מקבלים אקסטרות. אז המנהלים הם בני השבטים שלנו יש להם אחריות לחינוך. מה דופק מערכות ציבוריות של הנחלת התפיסה של ‘אגו- סיסטם’ ולא של ‘אקו סיסטם’. יש משמעות לאווריה ולאנרגיה שזורמת. שיניתי תפיסה בישוב במקום להתגאות בכשל הפכתי את הלמידה לתחרות. ואז משרד החינוך ראה שיש שותפות והקמנו בתי ספר למצוינות. למדעים, בית ספר לאוטיסטים. הכנסו לחורה מעל ל 1.1 מיליארד שקל. האחריות היא לא רק לקבל תקציבים ולבזבז אותם. אחריות היא לגבות מיסים. מ 2 אחוז ליותר 85 אחוז מיסים. הגענו למצב שבו משרד האוצר פתר אותנו ממענקים מותנים. הישוב היחיד במגזר. כשנכנסתי למועצה ראיתי שהמצבת ההנהלה גדולה יותר מהעובדים ובחודש החמישי שלי פיטרתי רבע מהם. זה עבר בשקט כי היו שם גם בני משפחה שלי”.
המפגש עם ד”ר אלנבארי היה במסגרת סיור משותף של ‘הקונגרס הישראלי’ – ארגון חברתי שפועל להכרה ולגיבוש הסכמים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. באתר הארגון נכתב “הקונגרס הישראלי הוקם במטרה לתת מענה לאתגר המרכזי של החברה הישראלית כיום: המתח המתמשך בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית של המדינה. המפתח לגישור על המתח היסודי הזה הוא תהליך ציבורי רחב היקף של בניית הסכמות, וזאת מתוך הבנת עומק של החברה הישראלית לגווניה השונים ובעזרת כלים יישומיים של גישור ויישוב סכסוכים חברתיים”.
הצטרפו לחברי מועצת העם וקחו חלק בבניית הסכמות רחבות
https://congressil.org.il/
