משתף מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (במיל’) דוד בן-בעש”ט. הוא למד לשחות ב’מחתרת’ מאחורי גבה, וכך עשה גם כשנרשם ללימודים בפנימייה הצבאית קציני ים עכו # כשהגיע לפסגת הקריירה שלו כמפקד החיל פרצה מלחמת לבנון השנייה, במהלכה אירע אסון אח”י חנית # לאחר המלחמה תקף אותו נבו ארז, מפקד הקומנדו הימי, שהטראומה מאותו אסון גרמה לו להססנות במלחמה # לראשונה מאז, בראיון שערך איתו דוד חרמץ, מגיב כעת בן-בעש”ט לטענות אלה
“נולדתי ב-1950 בן בכור להוריי יצחק וחנה”, אומר מפקד חיל הים לשעבר דוד (דודו) בן-בעש”ט (73). “הפרט היותר מעניין הוא מקום המגורים הראשון שלי. זה היה בבית החרושת ‘פרוטרום’, שבמפרץ חיפה. מפעל לייצור חומרי גלם לתעשיית הטעם והריח. כל זה קרה משום שכשהוריי התחתנו לא הייתה להם קורת גג. דוד של אמי, שהיה סמנכ”ל המפעל, הציע לאבי הצעה שלא ניתן לסרב לה: תשמור על בית החרושת בלילה ותגור עם אשתך באחד החדרים, שיש בו גם מטבחון וחדר שירותים. וכך היה. שנה לאחר מכן הצטרפתי להוריי במגורים במפעל. מלבד החיסכון בשכר דירה היו עוד שני יתרונות לא מבוטלים למגורים במקום הזה: הריחות של התמציות היו מתוקים ונעימים וגולת הכותרת: בחדר המגורים שלנו היה גם טלפון גדול ושחור; פריט נדיר ביותר באותה עת”.
עם כל הכבוד לדוד שהוא סמנכ”ל, יש כאן בשולי סיפור חייו של גיבור כתבה זו, אנקדוטה יוצאת דופן על משפחה שניתן לה להתגורר בחדר במפעל, רק כי אבי המשפחה שומר שם בלילות. מטבע הדברים בן-בעש”ט הוא לא הכתובת לתת הסבר לאירוע שקרה עוד טרם לידתו, אבל שיטוט קצר ברשת מעלה כמה פרטים מעניינים על מפעל זה, שהוקם בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, ושאולי יכולים לתת תשובה לשאלה שהעלנו. מתברר שהיה זה מפעל עם מודעות סוציאלית (היום נגדיר זאת – חברתית) מפותחת ביותר. כדוגמה לכך, לפי הויקיפדיה מדובר במעסיק הראשון במשק שנתן חופשה שנתית של שבועיים, לכל עובדיו, במימון שכר מלא. ואם כבר הידרדרנו, ביחס לפרולטריון, למחוזות של יח”צנות – באותו אתר ברשת גם מתעקשים שמאז יסוד המפעל, לפני כ-90 שנה, ועד היום לא הכריזו בו העובדים על שביתה, אפילו לא ליום אחד.
ובחזרה להוריו של בן-בעש”ט: “ההורים שלי התגוררו, בהיותם רווקים, בקריית חיים. אבא שלי עלה מבולגריה בשנות ה-40 ואימא שלי הייתה צברית”. ומתברר שההבדל הזה של עולים אל מול בני הארץ, בא לביטוי גם במקום מגוריהם: “משפחתה של אמי, גרה בחלק המזרחי של הקריה – הם היו דור המייסדים. ‘אדומים’, סוציאליסטים, מפא”יניקים. ביניהם, למשל, הייתה גם משפחתו של בוגי יעלון, שהוא בן מחזור של אשתי, מרים. בחלק המערבי גרו העולים החדשים, משפחתו של יהודה פוליקר לדוגמה וגם אבא שלי”.
ואם כבר הזכרנו את מפא”י, הרי גם כאן החיבור של הוריו לא היה הכי מובן מאליו. שכן, אביו הגיע ממשפחה בית”רית-רביזיוניסטית. “אבא שלי היה ראש בית”ר באזור מגוריו”, אומר בן-בעש”ט וככזה הוא היה מיליטריסט לא קטן, עם זיקה של ממש לצבא ולמדים. וכל זה למרות שהוא לא היה קצין, כן? היה בסך הכל רס”ר, אבל זה לא מה שפגם באהבה העצומה שלו לצה”ל ולמדים. אני זוכר כילד שלפני כל יציאה שלו למילואים הוא היה מצחצח את הנעליים הצבאיות שלו כמה ימים לפני ההליכה שלו לצבא…”
זהו? זרקתי למרואיין שלי, כשאני עוטה על עצמי אכזבה מעושה. כבר על הסיפתח נגמר המתח של הסיפור? כל כך מהר נתת לנו לפתור את חידת הצופן הגנטי שלך?
בן-בעש”ט צחק צחוק משוחרר וענה: “כן, אבל באופן חלקי. בטוח שלמנטליות הצבאית הכל כך בולטת של אבא שלי הייתה השפעה עליי, אבל לו, להבדיל ממני, לא הייתה לו כל זיקה לים. זה שכל המסלול הצבאי שלי היה בים, זה נטו אני!”
ואולי עם קצת תרומה של אימא שלו. תרומה, אבל בהפוכה. “לאימא שלי”, הוא משתף, “היה פחד אחד עצום בחיים – מים. לא משנה ים או בריכה, מבחינתה להיכנס לשם היה סכנת נפשות. ומשום כך היא אסרה עליי אפילו ללמוד שחייה. אבל אני בגיל צעיר הלכתי – באופן מחתרתי – לבריכה עם חברים שלי והם אלה שלימדו אותי לשחות. אימא שלי שירתה בלהקה הצבאית הראשונה ואם זה היה תלוי בה, גם אני הייתי משרת שם… אגב, אני חושד שאבא שלי, שיצא עם אימא שלי מאז שהייתה בת 17, סידר לה את השירות שם. כי המנצח של הלהקה היה ז’יקו גרציאני האגדי. גם גרציאני וגם אבא שלי היו בולגרים ומיודדים. ואם השירות בלהקה צבאית היה כל כך חשוב לחברה שלו – אז מה הוא לא יעשה כדי להרשים אותה וכדי למלא את משאלותיה..”
אמרנו שלאימא שלו הייתה כנראה תרומה חלקית לשירותו בחיל הים. כי נער בגיל ההתבגרות-ההתמרדות שאומרים לו שהמים הם מחוץ לתחום עבורו, דווקא יימשך אליהם. עד כאן ההסבר המתבקש של פסיכולוגיה בגרוש, אלא שבן-בעש”ט זוכר עוד משהו שהשפיע עליו מאוד: “לשכנה שלי היה חבר, שהגיע בכל שבת עם מדים לבנים ועם כובע יפה כזה של מלחים. אולי זה לא יפה כל כך להודות בזה, אבל אני חושב שגם למדים של החבר של השכנה שלי הייתה השפעה גדולה בעיצוב מסלול חיי…”
# # #
לפני שנגיע עם בן-בעש”ט לשערי פנימיית קציני ים בעכו, אני מתעקש לשמוע ממנו על חוויות הילדות בתקופת המגורים שלו בבית החרשות ‘פרוטרום’.
“למרות שמגיל אפס הורגלתי במגורים ללא חברותא”, הוא אומר, “אני זוכר שאחת החרדות שהיו לי הייתה כשנשארתי בשעות הערב לבד, ללא ההורים. כי אבא שלי עבד ואימא שלי – שהייתה אישה מאוד חברותית, תוססת ועם דומיננטיות חברתית – יצאה להיפגש עם חברות. וכשנשארתי לבד פשוט פחדתי. ולא התרגלתי לזה. מרוב פחד הייתי מכרסם את הקצה של הפיג’מה שלי, מה שגרם לי להקיא. אבל יותר מאשר פחדתי להיות לבד פחדתי שההורים שלי ידעו שפחדתי. התביישתי שיחשבו שאני פחדן ובשל כך הקאתי. ולכן מיד אחרי שהקאתי הייתי מסתובב בבית עם דלי מלא מים וסחבה ומנקה. זה היה ריטואל קבוע”.
כשהיה בן-בעש”ט בן שש לערך חסכו הוריו די כסף כדי לקנות דירת שיכון בעירם קריית חיים. “הייתה הגרלה שקבעה את מיקום הדירות ועליי הוטל להוציא את הפתק שקבע את המיקום המדויק של הדירה שלנו”, הוא משחזר בנוסטלגיה. “המעבר לדירה נורמלית היה אירוע מז’ורי עבורי”, אומר בן-בעש”ט את המובן מאליו. “אתה חייב להבין שעד למעבר לדירה הנורמלית הזו, הייתי מאוד מאוד בודד ברמה החברתית. החבר היחיד שהיה לי גר לא רחוק מתחנת הדלק הסמוכה למפעל בו גרתי”.
מתקופת המגורים בשיכון בקריית חיים, הוא זוכר את המרכזיות של אימא שלו בחיים הקהילתיים של השכונה. “אימא הייתה רק גננת, אבל עם זיקה עצומה לחינוך בכלל. אני זוכר שבכל אחר צהריים היו מגיעים אליי חברים מהכיתה – עולים חדשים, שהתקשו בעברית ובמקצועות אחרים – ואימא הייתה יושבת ועוזרת להם להכין את שיעורי הבית. והכל כמובן בהתנדבות, מבלי שלקחה על כך גרוש אחד”.
ומה אתה זוכר מאבא שלך?
“הוא היה הרבה יותר מופנם מאימא שלי. איש עבודה בכל רמ”ח איבריו. וכמו שכבר אמרתי – ‘משוגע’ על הצבא, למרות שלא היה לו עבר מפואר או ארוך במיוחד בצה”ל”.
כשהגיע בן-בעש”ט לסוף היסודי רשמה אותו אמו לתיכון. אלא שלנער הצעיר היו כאמור תוכניות אחרות, שלא ממש השתלבו עם החרדות של אמו ממים. בן-בעש”ט הכיר היטב את חולשתו של אביו למדים והשתמש בכך כנשק רב תועלת. “אבא שלי שמע שאני רוצה ללכת לפנימייה הצבאית של חיל הים, ובשבילו זה הספיק. שהרי משם אני אצא עם מדים. ולא סתם מדים, אלא מדים מרשימים ביותר…”
ההרשמה לקציני ים נעשתה תוך שמירת המידע המסווג שלא ידלוף חלילה בבית. “יום אחד, בעודי יושב בכיתה, אני רואה מבעד לחלון את אבא שלי עומד בחצר, קורן מחיוכים ומאושר. בהפסקה התבשרתי – התקבלתי”.
בהמשך, מוסיף בן-בעש”ט כמעט באקראי, פריט בסיפור הזה שהוא מעניין ובעיניי אפילו די משמעותי בלימוד המשפחתי שלו: כיוון שהלימודים בפנימייה של קציני ים עלו להוריו כסף רב, בסופו של דבר נאלצה אמו להגדיל את היקף עבודתה, כדי שהם יוכלו לממן את הלימודים של בנם, במקום בו היא ממש, אבל ממש, לא רצתה שילמד; ושכל התקבלותו לשם נעשתה מאחורי גבה.
# # #
“לא הייתי חייל פשוט אף לא יום אחד בחיי”, אומר מפקד חיל הים לשעבר. “הסיבה לכך היא שכחלק ממסגרת המסלול בקציני ים שירָתי בתום הלימודים בצי הסוחר. אני זוכר שביקשתי לשרת במסלול הקשה יותר שם. לא להיות עם החבר’ה על אנייה קטנה ונוחה, שמפליגה למקומות קצרים. אמרתי לעצמי שאם זה מסלול החיים שאני בוחר, עדיף ללכת על הקשה ביותר. ואז הייתי כבר חבר רציני של מרים, מי שלימים הפכה להיות אשתי. לשמחתי המסלול אִפשר לבנות זוג לעלות לאנייה בתפקיד של אלחוטניות. לשמחתי הנוספת מרים הסכימה ואף עברה קורס בתחום זה. אגב, שם האנייה שעלינו עליה היה, במקרה כמובן, מרים… לאחר שסיימתי את המסלול בקציני ים ב-1970 הצטרפתי ישר לקורס חובלים וכעבור 11 חודש נהייתי קצין בדרגת סג”ם”.
שנתיים מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים , היה סגן מפקד ספינת טילים.
“באותה מלחמה השליטה של חיל הים – הן בחזית המצרית והן בחזית הסורית – הייתה מוחלטת”, משחזר בן-בעש”ט. “בשבוע הראשון למלחמה השתדלו העיתונים להמעיט מהמצב הקשה בחזיתות היבשתיות, כדי שלא לפגוע במורל הלאומי וכדי שלא לעודד את האויב. במקום זאת הדיווחים פיארו והפליגו בשבח הקרבות היזומים שלנו בים: קרב סטי”לים בלטקיה; קרב סטי”לים בטרפוז; קרב סטי”לים בדמייה. עשינו מלחמה אדירה גם בים התיכון וגם בים סוף. חתרנו למגע. הדוקטרינה הייתה להמתין ליד חופי המדינה לאויב שיתקיף. אבל מפקד חיל הים בנימין תלם החליט לפעול שונה: להפליג לשם. לא להמתין לאויב שיגיע. להיות בצד היוזם. אתה צריך לדעת שאז, כמו היום, 97 אחוזים מהמטענים שהגיעו לישראל, הגיעו דרך הים. אגב, גם הרכבת האווירית המפורסמת שהאמריקנים שלחו בה לארץ נשקים הגיעה בעיקר מהים. ולכן השליטה בנתיבי המים לישראל הייתה – אז כמו היום – קריטית ביותר. וחיל הים עשה את זה בענק לאורך כל מלחמת יום הכיפורים. סיימנו את המלחמה הקשה הזו בלי אף הרוג או פצוע. הצלחה פנומנלית”.
כשהיה בן 23 נשלח מטעם חיל הים לקורס בסן דיאגו, ארה”ב, בו השתתפו קציני ים מצבאות שונים בעולם. בקורס הזה, הוא מעיד על עצמו, יותר מאשר למד לוחמת ים, הוא הפנים את חשיבות היחס המכבד לאנשים שונים ומתרבויות שונות.
“עד לתקופה הזו בסן דייגו”, הוא אומר, “הייתי ישראלי דוגרי טיפוסי. מה קרה שם, אתה שואל. ובכן, לאחר חודשיים של לימודים משותפים, זימנו אותי יום אחד המדריכים והודיעו לי שהקורס מסתיים בפתאומיות ועליי לחזור לישראל. לשאלתי על מה ולמה, הם ענו שמספר המשתתפים נמצא על רף המינימום ההכרחי ובגללי מספר המשתתפים הולך ליפול מתחת למינימום הנדרש. נדהמתי. בגללי?! ואז שמעתי את התוכחה שנצרבה בבשרי, אחת החמורות ששמעתי בחיים. התברר כי הקצינים מאינדונזיה הודיעו שהם עומדים לעזוב, כי הם לא סובלים את נוכחותי”.
ולפני כן אתה זוכר מקרים שעוררת אנטגוניזם חברתי כזה חריף, אני מגשש ובן-בעש”ט עונה בנחרצות: “איפה! אני הטיפוס הכי חברותי שבעולם. רק מה? הייתי עם מנטליות של ישראלי. דיברתי בצורה דוגרית; פה ושם נתתי צ’אפחות. בקיצור, כל מה שיש בו חן בחברה הישראלית נחשב לחסר תרבות מהרמה הגבוהה ביותר אצל האינדונזים. ניגשתי אליהם ויזמתי שיחה. כן, נכון, שיחה דוגרית”, הוא מחייך ומוסיף: “הסברתי את עצמי והבטחתי לשנות את דרכיי. ובאמת מאותו יום הפכתי בקטע הזה לאדם אחר; שונה לגמרי. ואין לי ספק שהנורמות החדשות שהפנמתי עזרו לי בהמשך דרכי בחיים וגם בחיל הים”.
במילים אחרות, אני זורק לו, עד סן דייגו היית דומה במוחצנות הישראלית שלך לאימא שלך ומאז הפכת דומה לאביך. “כן ולא”, הוא עונה לי בתשובה מתמרנת – ולא בפעם הראשונה במפגש רב השעות שקיימנו – “אין ספק שבאופי החברתי שלי אני דומה יותר לאמי, לפני אותו קורס וגם אחרי אותו קורס, אבל כן, אני מסכים, מאז אימצתי גם קודים מאופקים יותר, מחושבים יותר, של אבא שלי”.
לא תמיד עדות של אדם על עצמו נכונה. לעיתים הפך הדבר הוא הנכון. במקרה הזה, שמעתי יותר מעדות אחת של פקודים של בן-בעש”ט, שגם כשהיה בעמדה הבכירה של מפקד חיל הים הוא ניחן ביחסי אנוש מצוינים. “דודו נתן כבוד לכל אדם. חייך לכולם והרבה פעמים היה הראשון לחייך”, אמר אחד. הפקוד השני שלו הקדים תובנה סוציולוגית, לפני שדיבר על מפקדו: “תראה, לאחרונה מדברים הרבה על היחס למלך אל מול היחס לממלכה. אני רוצה לדבר בדיוק הפוך: על היחס שלהם אלינו. להיות מפקד חיל הים זה להיות מלך בממלכה. אין הגדרה אחרת. מאוד מאוד קל במצב כזה שהשתן של הכוח יעלה לך לראש, ובמהירות שיא, ושההתנהגות שלך תהיה בהתאם. אצל דודו כמפקד החיל כל זה לא היה קיים. לא רוצה לדבר על ‘אצילות נפש’, שלא יגידו שאני מפליג רחוק מדי, אבל אין ספק שמדובר במפקד חיל שכמעט ולא היה אצלו דיסטנס. הייתי אומר, כמעט והוא התנהג כמו אחד מהחבר’ה, גם עם בעלי דרגה נמוכה ואפילו עם חיילים פשוטים”.
ולאלה שיטענו כנגדם טענת אמל”ק, נתמצת במילה אחת: סחבק.
# # #
הבן-בעש”טים מתגוררים בבית גדול מידות בקיסריה (“עברנו מבנימינה לבית שכור בקיסריה ב-2004 ולפני 13 שנה בנינו את הבית שלנו כאן”). הוא נשוי, כאמור, למרים אותה הכיר בנעוריו. לזוג שלוש בנות בטווח הגילאים 38-48 ותשעה נכדים.
“כמובן, איזו שאלה!”, הוא עונה לי בטון נוזף כשאני שואל אם גם בנותיו שירתו בחיל הים. “לא רק זאת, אלא באמצע שנות ה-90, כשהייתי תת-אלוף, ורד, אחת מבנותיי, גרמה לי ל’מריבה’ עם מפקד החיל דאז, עמי איילון. בכל שנה כל חיל שולח ביום העצמאות נציג משלו למפגש אצל נשיא המדינה. ויום אחד ורד בתי, שהייתה קצינת מודיעין בחיל הים, בישרה לי שהוחלט לשלוח אותה. התקשרתי לעמי ושאלתי אותו: ‘למה אתה מסבך אותי. הרי כולם יגידו שזה בגלל ש… בקיצור, אני מבקש שתשלח נציג אחר’. מפקד החיל הגיב בכעס, ממש בכעס: ‘בחרנו אותה כי היא הטובה מכולם, ולא אכפת לי מה ירכלו או לא ירכלו עליך. פה אני קובע, ולא אתה!'”
בן-בעש”ט כבר העיד על עצמו שהוא מאוהב בים ובמים, ולמרות זאת אין לכך יותר מדי רמזים בחללים הציבוריים שבבית (להוציא חדר העבודה שלו, שמוצף מזכרות מעברו הצבאי). דבר אחד כן מתכתב עם אהבתו למים: הבריכה שנמצאת במרכז החצר. אלא שבהתחשב בלוקיישן של ביתו, לא נראה שדווקא הפריט הזה נחשב כיוצא דופן בעיירת הטחונים, הממוקמת לא הרחק מחדרה.
הבית מעוצב בסגנון שיש בו סגנון מערבי וגם קצת מזרחי ואפילו נגיעות מהמזרח הרחוק, המקבלות ביטוי בעיקר בחלק מן הציורים, המעטרים את הקירות. “זה לא מקרי”, הוא אומר. “גם כי הייתי נספח צה”ל בסינגפור שלוש שנים וגם כי הבת שלי הייתה מנהלת גלריה בהונג-קונג”.
ויש שם משהו שהוא ייחודי. משהו שראיתי לראשונה בחיי תלוי על קיר בבית פרטי; על אחת כמה וכמה באחד החללים הציבוריים שבו. במטבח של בן-בעש”ט, מעל מכונת הקפה, ממוסגר ותלוי על קיר טלאי צהוב. כן, כן. אותו מגן דוד שיהודים משם הוכרחו לשאת על דש בגדיהם.
“זה היה שייך לחותנת שלי, ואשתי החליטה שנתלה את זה במטבח בבית שלנו”, אומר בן-בעש”ט ומרים, שנמצאת באותו זמן במטבח, מוסיפה: “אני רוצה שזה יהיה בכל יום מול העיניים שלי. שאראה את זה בכל בוקר וערב. ולכן זה במטבח. לא רק אני נמצאת כאן. גם הנכדים שמגיעים אלינו, בטוח שהם מגיעים למקום אחד לפחות – למטבח. וכמו שהם לא מחמיצים את המטבח, אני רוצה שהם לא יחמיצו גם את זה”.
בעש”ט הוא ראשי תיבות של הבעל-שם-טוב, שהיה מייסד זרם החסידות ביהדות וחי במאה ה-18, במה שהיום שטחה של אוקראינה. האם אתה אכן מצאצאי צאצאיו של אותו בעש”ט, אני שואל ומשפת הגוף שלו וטון דבריו ניתן להסיק, כי המרואיין שלי שייט במסלול התשובה שהוא נתן לי פעמים רבות בחייו: “ובכן, סיפור השם הוא חצי נכון וחצי אפשרי. החצי הנכון הוא שהבעל-שם-טוב החליט להפליג לארץ ישראל עם תלמידיו. אלא שמעולם הוא לא הגיע לכאן. ספינתו עלתה על שרטון ליד חופי טורקיה. משמר החופים הטורקי חילץ אותו ואת חסידיו והביא אותם לאיסטנבול. אחרי כמה חודשים הם החליטו לחזור לאוקראינה. עכשיו, מוצא משפחתנו הוא מבולגריה והקשר בין הקהילה היהודית-הטורקית לזו הבולגרית היה הדוק ואינטנסיבי. וכאן אני מגיע לחלק האפשרי של הסיפור: ייתכן שאחד מאבות אבותיי הפך לחסידו של המנהיג היהודי הכריזמטי, בזמן ששהה בטורקיה, ותלמיד הרי הוא כמו בן ומכאן בן-בעש”ט”.
גם אם נסתפק רק בחלק הוודאי של הסיפור, הרי שבמשחק ‘נדמה לי’ היסטורי, די שובה דמיון לנסות ולנחש איך היה מגיב הבעש”ט אם היו אומרים לו: נכון, בגלל הספינה המצ’וקמקת בה הפלגת לא זכית להגיע לארץ, אך יום יבוא ומפקד חיל הים של הצבא היהודי בארץ ישראל יהיה אחד שיישא את שמך; שם שניתן למשפחתו בעקבות מה שקרה לך, לאחר עליית הספינה שלך על שרטון.
“אגב השם שלי”, מעיר אותי בעל הבית מחלומות מנהרת הזמן ההיסטוריים שלי, “מאז ומתמיד חסידי חב”ד מאוד התלהבו מהקשר של השם שלי למייסד החסידות והם אף הזמינו אותי לבקר במפקדה המרכזית העולמית שלהם, ב-‘770’ בקרואון הייטס שבברוקלין. הקשר החם ההדדי הזה לא הותיר לי הרבה ברירה ואמרתי להם שאני פותח בפניהם את בסיסי חיל הים, כדי שהם יבואו אלינו בחגים ובכלל”.
# # #
בספטמבר 2004 גרם משב רוח פתאומי ומשמעותי לתאוצה של ממש באניית המפרשים האישית של בן-בעש”ט. באותה עת הוחלט להעניק לו דרגות אלוף ואת הפיקוד על חיל הים. פחות משנתיים אחרי זה פרצה מלחמת לבנון השנייה, במהלכה אירע אירוע טראגי, שגרם, בין היתר, לעליית אונייתו האישית על שרטון ולסיום הקריירה הצבאית שלו מוקדם מן הצפוי.
ב-14 ביולי 2006, בתחילתה של מלחמת לבנון השנייה, פגע טיל ששיגר חיזבאללה בירכתיים של ספינת הטילים אח”י (אניית חיל הים) חנית. כתוצאה מפגיעה זו נהרגו ארבעה מלוחמי הספינה והיא עצמה שותקה. המערכות האוטומטיות להגנה על הספינה מפני טילים לא הופעלו, בשל היעדר מודיעין על הימצאם של טילי חוף-ים בידי החיזבאללה.
ארבעה לוחמים הרוגים זה אסון, אבל כששומעים את עדותו של איש חיל הים באותה עת, אפשר לדמיין איזה אסון נמנע, דווקא בשל אי הקפדה על שמירת נהלים. א’, ששירת בחיל הים באותה מלחמה, אמר לנו את הדברים הבאים: “קיים נוהל בו אמורים להיות חצי מהלוחמים בספינה – ומדובר בעשרות של לוחמים – בקצה אחד של הסטי”ל וחצי בקצה השני. אלא שזה קרה בזמן סעודת ליל שבת. ומרבית מהלוחמים שהיו ממוקמים בצד שנפגע הלכו לאותה סעודה, שהתקיימה בצד השני של הספינה. היה שם נס גדול שזה נגמר ‘רק’ ב-4 הרוגים”.
הטיל שפגע בספינה היה טיל איראני נגד ספינות מהסוג C-802. “לא היה לנו מידע מודיעיני על טילים מסוג זה שנמצאים בידי חיזבאללה”, אומר בן-בעש”ט. “הפגיעה באח”י חנית הייתה תוצאה של קריאת מציאות לא נכונה לאורך שנים. וזה התחיל הרבה שנים לפני שאני הייתי מפקד החיל”.
לאחר המלחמה הוקמה ועדת מאור, בראשות תא”ל ניר מאור, שתפקידה היה לחקור את האירוע. בן-בעש”ט חזר ואמר לוועדה כי לא היה מידע מודיעיני של ממש לגבי הימצאות טילים מסוג זה בידי חיזבאללה. “תרחיש כזה מבחינתנו היה משהו מתחום הבדיוני והמופרך”, סיכם את טיעוניו מפקד החיל במשפט ציורי ומדהים בן-זמנית.
מסקנות הוועדה תואמות בגדול את קביעתו של בן-בעש”ט: אכן, לא הייתה התרעה מודיעינית מוצקה לאפשרות שבידי חיזבאללה טילי C-802. התרעה מוצקה לא הייתה; התרעות נקודתיות, שתיים ליתר דיוק, היו גם היו.
שלוש שנים קודם לכן הזהיר קצין בכיר באמ”ן מאפשרות כזו. בבוקר האסון, בדיון שהתקיים במספן (יחידת מטה צבאי במפקדת חיל הים), הציג אחד מקציני המודיעין הימי תרחיש של הימצאות הטיל בידי חיזבאללה ואף העלה את הדברים בכתב על גבי נייר. אולם מפקדיו התעלמו מאזהרה זו וגם לא מצאו לנכון להביא את הדברים לידיעת מפקד חיל הים. על כך (שהדבר לא בא לידיעתו) נזף מפקד החיל בן-בעש”ט בראש מספן המודיעין של החיל באותה עת, רם רוטברג, שלימים מונה להיות מפקד החיל בעצמו.
האם היה מישהו שחיסל בשל כך חשבון עם בן-בעש”ט כמה שבועות מאוחר יותר?
# # #
זמן לא רב לאחר מלחמת לבנון השנייה שיגר אל”ם (במיל’) נבו ארז, שהיה מפקד הקומנדו הימי (שייטת 13) בזמן המלחמה, מכתב חריף לרמטכ”ל חלוץ ולמפקד חיל הים בן-בעש”ט, בו האשים את בן-בעש”ט שגילה “הססנות בזמן המלחמה, שנבעה בגלל הפגיעה באח”י חנית ובכך מנע מבצעים חיוניים. החיל לא חתר להתקפיות, בניגוד למה שחונכנו”, קבע ארז במכתבו.
האומנם כך, שאלתי את בן-בעש”ט. “שמע”, הוא ענה לאחר שלקח לעצמו שניות ארוכות למחשבה. “מאז המלחמה ועד היום מעולם לא פתחתי את זה בפני התקשורת. אבל אם אתה כבר פה ואתה שואל, אומר לך שהעובדות הן ההפך הגמור, ממה שנבו כתב. ממש ההפך הגמור!
“בזמן שחנית נפגעה תכננו מתקפה על מפקדת חיזבאללה. בעודי מטפל בחילוץ הספינה המשכתי לטפל גם בתכנון אותה מתקפה. לא ביטלנו ולא דחינו אותה. לאחר מכן דרשתי שיחזירו את חנית לכשירות בתוך 10 ימים, ולא 80 ימים כמו שהאנשים הטכנים ביקשו. ואכן חנית חזרה ללחימה עוד במהלך המלחמה. זה היה חשוב לי כצעד מוראלי גם כלפי כוחותינו וגם כלפי נסראללה, שדאגנו שיידע על כך באמצעות הדלפת המידע הזה לתקשורת. הלאה: איתרנו באמצעות תצ”אות את מיקום האמל”ח של חיזבאללה, שכלל גם טילים מהסוג שפגע בנו בספינה. קיבלתי אור ירוק מהרמטכ”ל לתקוף את המחסן התת-קרקעי הזה – שאגב, מיקמו אותו מתחת למגרש קט-רגל של ילדים – וכך עשינו בעזרת חיל האוויר. כל לילה תקפתי עם הקומנדו בחופים וזאת, חשוב להדגיש, ללא מודיעין של ממש שסופק לנו. אחת הפשיטות הכי משמעותיות תחת פקודי הייתה הכנסת 100 לוחמי קומנדו לצור, כדי לחסל חוליית מחבלים. מהמודיעין קיבלתי מיקום של בית אחד, אבל הם כבר עברו לבית אחר. ובשטח, בזמן אמת, לוחמי הקומנדו מאתרים את הבית החדש ומחסלים אותם. וכל זאת ללא הרוגים או פצועים מכוחותינו. אפילו עשו על זה סרט טלוויזיה. אני זוכר שעל הפעולה הזו פיקדתי מ’הבור’, כשלצידי יושבים תמיר פרדו וטל רוסו והם מלאי התפעלות מהמבצע, מהיכולות ומההצלחה של הקומנדו שלנו. במקביל ביקשתי – במהלך המלחמה – מהתעשיות שלנו שיתקינו מערכות על ה’דבורים’, שישייטו הלוך ושוב לאורך החוף, כדי שישמשו פיתיון במידה ויש לחיזבאללה עוד טילים שאנחנו לא יודעים עליהם. זאת תוך כדי שה’דבורים’ יורים ללא הרף מוצים (אמצעי הטעיה של מכ”ם, שעשוי מסיבים דקים של מתכת, כדי שטילים שנורים יתבייתו עליהם ויסטו ממסלולם). וזה עוד מבלי לדבר על הסגר הימי, שהיה, וזו לא רק דעתי, הדבר שהכריע את המלחמה והביא לסופה; כי הוא גרם להתמוטטות הכלכלה הלבנונית. וכל זה נמצא פרוטוקולים – זה לא סיפורים”.
ואת כל זה לא ידע מפקד השייטת, אני שואל. “בוודאי שהוא ידע”, הוא עונה.
אז מה היה האינטרס שלו במכתב הזה, אני מקשה. “אין לי תשובה חד משמעית. אולי בגלל שהוא חבר של רם, שקיבל ממני הערה לאחר מה שקרה” (עם אח”י חנית).
שלום לנבו ארז, אמרתי למפקד שייטת 13 באותה עת בתחילתה של שיחה טלפונית שערכתי איתו לפני מספר ימים. במרחק של 17 שנה מאותו מכתב, היית רוצה לנצל כעת את ההזדמנות ולהתנצל בפני מפקד החיל בן-בעש”ט?
ארז: “ממש לא! להתנצל?! על מה?! לא הייתי כותב היום אחרת את המכתב הזה ואם כן המכתב היה יוצא היום הרבה יותר חריף וקיצוני. למה? כי עם כל הכבוד למה שנעשה, היו יכולות להיות הרבה יותר פעולות. היו יכולות להיות פעולות הרבה יותר משמעותיות, הרבה יותר חזקות והרבה יותר אינטנסיביות. וזה לא מה שקרה. רק שתדע: אין לי שום דבר אישי נגד דודו בן-בעש”ט. אנחנו בקשר גם היום. אגב, לא אני פרסמתי את המכתב הזה בתקשורת. הוא הודלף ל’הארץ’ חודש וחצי לאחר ששלחתי אותו”.
ומכיוון שאת המכתב שלח נבו ארז רק לשניים: לרמטכ”ל חלוץ ולמפקד חיל הים בן-בעש”ט; ומכיוון שהדעת נותנת שלבן-בעש”ט לא היה אינטרס להפיץ אותו בתפוצת נאט”ו, ניתן רק לשער מי היה הגורם, שאם אכן עשה זאת, תקע סכין ציבורית בגבו של פקודו, מפקד חיל הים.
ביולי 2007 פנה בן-בעש”ט לרמטכ”ל בבקשה לסיים את תפקידו חצי שנה לפני המועד הרשמי של סיום הקדנציה שלו. לימים הוא אמר שקיבל את החלטתו זו בדיוק ביום השנה לפגיעה באח”י חנית. זאת למרות שוועדת מאור, שבדקה כזכור את אסון חנית, לא מצאה את בן-בעש”ט אשם ולא המליצה על איזושהי סנקציה נגדו.
“הייתה עננה בחיל בגלל מה שקרה והבנתי שהיא לא תחלוף”, אומר לנו בן-בעש”ט. “לא רציתי לפגוע בחיל ואתה יודע מה, גם לא רציתי שתהיה הרגשה שמישהו – כולל אני – עוברים לסדר היום על מה שקרה. תאמין לי שהמחיר של קיצור השירות שלי כמפקד החיל נחשב בעיניי כמחיר נמוך, כדי לפוגג במשהו את העננה הקשה שהייתה בחיל הים בעקבות הפגיעה הזו”.
