המפונים חוזרים אט אט, החנויות נפתחות והשקט חזר לרחובות. אך ביקור קצר באופקים מבהיר שהעיר שאיבדה 52 מבניה לעולם לא תחזור להיות כפי שהייתה. המובטלים שהרסו להם את המפעלים בעוטף הפכו לפושטי יד, האנשים שראו את המראות הקשים אבדו את הניצוץ בעיניהם, הבית של רחל נטוש והפך לאתר עלייה לרגל, היא עצמה אחרי כיבוי זרקורי המצלמות הפכה לפליטה בעירה כשהיא משתכנת אצל בני משפחה אחרים ורק ‘כיכר החטופים’ בו עוברת שיירת המשפחות ששבות משבי חמאס בדרכה לבסיס חצרים נותנת קצת שמחה בלב
בכל מקום כיכר בעיר אופקים אפשר למצוא שלטים בנוסח ‘עם ישראל חי’ ואתם עיר של גיבורים’, אך אפילו כתובת גרפיטי ענקית שמרוחה על בניין שיכונים בן כמה קומות לא יכולה להסתיר את האמת: העיר שהפכה לבת ערובה של מחבלי חמאס מללקת עדין פצעיה ואם בשביעי לאוקטובר המדינה הפקירה את כולנו באופקים זה עדיין ממשיך. המפונים שחוזרים מהחיבוקים, ההופעות והתמיכה שהם זוכים לה בבתי המלון ובאתרי ריכוז אחרים חווים נפילה דרמטית אל תהום המציאות הקשה של עיירת פיתוח שהפכה לעיר מוכת גורל היא אחוזי אבטלה מאמירים, פגיעות נפשיות וחברים שכבר אינם: “רק לפני שבועיים התחלתי לחזור לפעילות” מספר לי בעלים של חנות גלידות שמצויה בכניסה לעיר “איבדתי 24 לקוחות שאני יודע איזה טעם של גלידה הם אוהבים” הוא מספר לי.
העיר המסורתית הופכת לחרדית יותר ויותר. ובחור חרדי צעיר שאני פוגש מחייך אליי ומספר לי שהוא ממתין לשובם של החטופים. כשאני עוצר בחנות נוחות ושואל בחור צעיר חובש כיפה: ‘תגיד, יש פה משהו מעניין לעשות?’ הוא משיב לי חצי בצחוק, חצי ברצינות: “זו עיר מתה, אין מה לעשות פה’.
שכונת שפירא בה נוהלו קרבות מרים על מחבלים שהגיעו מוקדם בבוקר לעיר השכונה הפכה לגלעד זיכרון עבור הנופלים: “פה רדף אחריי מחבל וכדורים שרקו לידי עד שנעלתי עצמי במקלט” סיפר לי בחור שהוסיף “אתה רואה, אין אמונה בערבים”. בחור צעיר שיוצא לטייל עם חליפת ספורט וחולצת קפוצ’ון שמכסה את ראשו ורק הזקן והציציות מציצים מבחוץ עורך לי סיור בבית שהפך לסמל המקום בו מחבלים התבצרו שעות רבות עם רחל ודוד שאורח הרוח ואמץ לבם הפך אותם לסמלי המלחמה הנוכחית בה ‘האנשים הפשוטים’ הדרגים הזוטרים בצבא ובמשטרה, הנשים והמתנדבים מהעם הם אלו שהצילו אותנו מציפורני חמאס ומהיהירות, האטימות וליקוי המאורות שאחז בדרגים הבכירים של שירותי הביטחון והפוליטיקאים
הבחור הצעיר מספר על הקרבות שראה, על האנשים שמתו מול עיניו, על העובדה שחזר בתשובה ‘מטעמים פרטיים’ בחודשים האחרונים ועל כך שמאז שפיטרו אותו מהמפעל בעוטף שנסגר בעקבות המצב הוא נותר חסר כל: “אין לי אפילו כסף להביא לילדי ומשפחתי” הוא מספר בצער ומבקש מאתנו תרומה קטנה.
יחיאל מגיע אלינו מביתו הסמוך לזירת הירי : “שנים אני מייחל ליום שבו אני אנקום את מותו של אחי במלחמת יום כיפור. שהגיעו המחבלים הם לא הבחינו בי. רצתי לטנדר שלהם שהיה כולו עמוס בכלי נשק ואמצעי לחימה. הרמתי קליצ’ניקוב ואמרתי לעצמי ‘זה הרגע לנקום את מותו של אחי’. חשבתי שאם אני יהרוג שלושה מחבלים ואני אלך אליו לקבר אני אשמע את בכי השמחה שלו וזה יהיה סגירת מעגל” נו, עשית זאת ? : “לא יכולתי. חששתי שיפגעו בי כי יחשבו שאני גם מחבל אז עצרתי רכב צה”לי ואמרתי לו ‘אני מפקיד בידך את הנשק של המחבלים. תדאג לעשות עם זה מה שצריך”.
לקראת הלילה מגיעים תושבים לכיכר החטופים בדרך לבסיס חצרים עם דגלים ומלא צלמים ועיתונאים. אך הפעם נכונה להם אכזבה – החליטו להטיס את המשפחות היישר ממעבר כרם שלום לבתי החולים: “אז קחו לפחות תה חם” מציע בחור תושב במקום שמסתובב עם תרמוס גדול, עוגיות וקרמבו ומציע לאנשים: “המזל שלנו אנשי אופקים” אומר לי האיש, “:שיש לנו אחד את השני”.
