ההתגייסות החברתית חסרת התקדים שסחפה את הארץ בשבעה באוקטובר, עומדת בבסיסה של התערוכה הקבוצתית “שבט אחים” שתוצג בבית קלנג, באשדוד. בתערוכה הקבוצתית שאצרה מיכל קרסני, מוצגות למעלה מ-40 יצירות המביעות את קולות התקווה, ואת התמורות החברתיות שאנו עדים להם בחברה הישראלית.
התערוכה מבקשת להדהד את קולותיהם של האמנים.ות והמעצבים.ות לאחדות העם, לאחווה, להתגייסות, להושטת היד, לסיוע ולעזרה, ומעל הכל התערוכה מביעה את יכולתה של האמנות לתת ביטוי למהלכים שנעשו ונעשים על ידינו כפרט וכקבוצה בצמצום הפערים החברתיים וביצירת חברה חומלת ותומכת המנכיחה את ערכה הייחודי של התקווה, כמנגנון המסייע לשפר את חייו של האדם בהתמודדות עם משימות, קשיים ומכשולים.
האוצרת מיכל קרסני: “התערוכה משלבת מגוון רחב של יצירות רקמה, פיסול, צורפות, תפירה, לצד עבודות טיפוגרפיות, איור, צילום, ודיגיטל. פסיפס העבודות הייחודי שנוצר מאפשר נקודות מבט שונות על הקשר בין הקהילות השונות בארץ ובעולם, ומדגיש עד כמה סמלים ישראלים מובהקים של אהבת האדמה, הארץ, הלאום והאנשים באים לידי ביטוי באמצעות האמנות. לצד עבודות שמציגות את השבריריות, ואת החיפוש אחר שייכות, מוצגות עבודות שמתייחסות לחוסן שלנו כחברה. אנחנו שמחים לארח בתערוכה, אמנים ותיקים ומוכרים לצד אמנים צעירים, כראי למגוון וליופי של החברה הישראלית”.
בעבודתה “דברו אליי בפרחים” מפסלת האמנית שרה שחק על דסקיות זיהוי שהפכו במלחמה לתכשיט הזועק את תקוות האזרחים להחזרת החטופים וכתמיכה במשפחות עצמן. מזה שנים, דסקיות צהליות חדשות הינן אובייקטים בהם ועליהם מעצבת שחק דימויים המנסים להפיח תקווה ולהפוך את התג, מסמל ויזואלי צבאי, לאלמנט ויזואלי אופטימי. בתערוכה היא משלבת מפרחי הבר הארץ הישראליים המבטאים יופי, אופטימיות, וביטוי למחזוריות הצמיחה והפריחה. מבנה הדסקיות וקווי המתאר שלהן נותרו מקוריים, כעת הן נושאות אפיון וזהות חדשים. הן תכשיטים, נושאי בוטניקה חדשה. תקווה חדשה.
מעגל האבנים המפוסלות של האמנית אילת זר שיינבוים, נושא בתוכו קריאות והקשרים שונים הנטועים בידע ובזיכרון הקולקטיבי שלנו: המעגל הוא צורה שמתאימה להתכנסות שוויונית של אנשים בה כולם רואים את כולם. העבודה מורכבת מאבנים חלולות עשויות חומר קרמי מוצבות במעגל, האבנים ספק נשענות, ספק מונחות זו לצד זו מקבלות את צורתן בהשפעת האבן המשיקה להן. הסידור במעגל מדגיש את הצורך שלנו בהישענות על הקהילה בתקופה זו וכמה שהצורך הזה טבוע בנו ראשית תקופת האנושות. בעוד הצבעים והמראה השרוף, מעלים את הזיכרון הטרי של בתים שרופים והרוסים בעוטף עזה, הישענותן זו על זו, מדגיש את הלכידות של קהילות שנפגעו ואת ההשפעה שלנו זה על זה סביב מדורת השבט.
עבודתו הטיפוגרפית של נריה בן משה, עם ציטוט מתוך השיר “נגמר” של עידן עמדי: “לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה” נוצרה בשבועות הראשונים למלחמה כשהתחילו להיחשף סיפורי הגבורה של אזרחים ולוחמים שיצאו על דעת עצמם להילחם, לעזור ולנסות להציל חיים בסביבת העוטף. אליהם התווספו סיפורי התרומה, החסד וההירתמות של אזרחים למפונים וחיילי הסדיר והמילואים. בעבודתו משלב בן נריה, מספר סגנונות פונטים שונים שמייצגים את השונות בחברה הישראלית, את הקבוצות השונות שהתגייסו ללא הבדל של זרמים.
עבודתו של האמן עוזי עמרני, היא דובי גדול ממדים, תפור טלאים של דגלי ישראל. הדגלים שהיו מיועדים לגניזה הופכים להיות חומרי הגלם בידו. במהלך של פעולת החייאה, הוא נותן לדגלים שהוצאו ממעגל הייצור חיים חדשים. השבעה באוקטובר, זעזע והכתים את הדימוי התמים לכאורה של הדובי. הטבח שבוצע בעוטף, הותיר אחריו בובות צעצוע רכות, מיותמות ומוכתמות דם – עדות אילמת לאובדן הילדות. בעבודתו מזמין עמרני להתבונן ולשאול כיצד נכון להרכיב מחדש את הסמלים הלאומיים שלנו. התפרים הגלויים, המחוספסים, הלא אחידים, מדגישים את הפירוק והקרע שהיה בעם מזמינים את הצופה לחפש נקודות חיבור, ומדגישים את הצורך בפעולת האיחוי.
באיור מרגש ויוצא דופן יוצר האמן זאב אנגלמאיר, מפה ובה מקרא של טוב לב, סיוע, התנדבות, חמלה ונדיבות, יוזמות אזרחיות, ערבות הדדית, סולידריות ומשפחות מארחות – באמצעות המקרא הוא ממפה את שטחיה של מדינת ישראל, מציין את האזורים ואת המחוות השונות באוכלוסייה על גבי המפה.
הירתמות החברה הישראלית לעזרת המשק החקלאי, שנפגע אנושות מהמלחמה, הייתה חיונית להצלתם של משקים רבים, כותבת דבורה ברנשטיין, היא גם הזכירה לרבים את הקשר שלנו לאדמה, למסורת, לשורשים. בסדרת עבודות שהיא יוצרת בעקבות האירועים, מוצגים כל אחד משבעת מיני הפירות בהם נשתבחה ארץ ישראל, אלו מייצגים את פוריות הארץ, אך גם את עונות השנה ואת המחזוריות החקלאית הנלווית להן. על גבי הדפסי הרשת מבקשת ברנשטיין לתאר את החיבור לאדמה, ולתת מקום ל’שבט האחיות’. בתערוכה מוצגות שלוש נשים מתוך סדרה המציגה שבע נשים בהן נשתבחה החברה הישראלית. סמל לעוצמה הנשית שצמחה מתוך האסון. נשים מכל הקשת החברתית נתנו מעצמן עבור הכלל, עבור המולדת והאדמה, ולכל אחת ייחודיות בתרומתה.
גיא שמואלי, עובד סוציאלי ומטפל זוגי ממשמר השרון העוסק גם בצילום. כמו רבים הוא נקרא לצו 8, וארז גם את המצלמה האישית. שמואלי משרת כקב”ן ביחידת מילואים צפונית. לצד הפעילות הצבאית הוא מקפיד להנציח את הרגעים האישיים של היחידה, את השקיעות והזריחות מבעד לשער הבסיס, את ההווי והדינאמיקה החברתית של אנשי המילואים וחיילי הסדיר ועוד. זהו חיבור מרגש בין רצוי ומצוי, בין מאולץ לחופשי, בין טבע קסום ושגרת מלחמה.
האמנית שונית פלקו-זריצקי כותבת: “הרגשתי באותו יום שאיבדתי את התמימות, את תחושת הביטחון, האופטימיות והתקווה. לאחר כמה ימים שבהם הרגשתי שאני שוקעת אל תוך הצער, התחלתי להתנדב. ההתנדבות הייתה לי לגלגל הצלה של ממש. מתוך שיחות עם המתנדבים הרבים שפגשתי, מכל קצות הארץ ומכל המגזרים, הבנתי שאני לא לבד”. בתערוכה מציגה פלקו-זריצקי, צילומי דיוקן, דרכם היא מציגה את הקשר ההדוק עם האדמה, ועם החקלאות. בצילום “רות”, נראית האמנית מושכת את גידולי הבצל כמושכת את קהל האנשים אחרי רעיון, חזון ההתיישבות, התקומה של הארץ.
האמנים.ות המשתתפים.ות: דפנה אלכסדרוני, זאב אנגלמאיר, צליל בנדריהם, ענת בראל, שירה ברוידא, נריה בן משה, שרון ברונשר, דבורה ברנשטיין, מיכל ברקוביץ, מלנית גל, יותם גולן, רונה גלעדי וואנו, זהרה הראל, קרן ולורט, עליזה ורוור, גבי זלצמן, אילת זר שיינבוים, יונה מוסט, פיני סילוק, עוזי עמרני, ורוניק פולקה, אידית פישר כץ, שונית פלקו-זריצקי, אילה צור, ליה קאופמן, טלי קלנר גזית, נעה קסטל, דורון קרן בדוח וליאת לוי עזרן, חנה רוטשילד, יונית רחמני (“כלניות רוקמות תקווה”), סוזנה שוגר, שרה שחק, גיא שמואלי, אילנית שרף ויגודסקי, הגר תירוש, חן תעוז.
התערוכה הקבוצתית “שבט אחים” תיפתח ביום שלישי, 26 במרץ 2023 ותוצג למשך חודשיים. התערוכה פתוחה לקהל נרחב ללא עלות, ניתן להזמין סיור מודרך.
בית קלנג | רחוב יאיר 2, אשדוד | 08-9173843 | שעות פתיחה: ימים א-ה 09:00-18:00
