תמיר גינץ המנהל האומנותי של להקת המחול ‘קמע’ כבר נמאס ‘מהרשעות’ של מבקרי אומנות ‘ומאנשים שעושים עוול אחד לשני” אז הוא יצר מופע שלם (‘פנים לבנות’) שחוקר את הנושא אליו הוא צירף את המופע המדובר “GNAWA” של נאצ’ו דואטו (ספרד), כוראוגרף בינלאומי מהחשובים בדורנו שהעניק לקמע את המופע ללא עלות כמחווה לעם ישראל לנוכח הימים הקשים
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
בשנה שעברה עולם התרבות בגרמניה סער כאשר הכוריאוגרף הגרמני מרקו גקה שיצר את המופע “המאהב” מרח צואה על פניה על מבקרת אומנות אשר כינתה את המופע שלו ‘משעמם’. גם בארץ זכור המקרה של תקיפת המבקר מאיר שניצר בידי דודו טופז. יחסי מבקרים – אומנים הן לעיתים יחסי סאדו מאזו אך לעיתים יחסים מעין אלו יכולים להוות כר פורה ליצירה. כזהו הוא המקרה של תמיר גינץ, המנהל האומנותי של להקת המחול ‘קמע’ שהשיק בחודש שעבר את יצירתו ‘פנים לבנות’ שנולדה מתוך ביקורת ארסית: “היצירה ‘פנים לבנות” מתאר גינץ “עוסקת וזה רלבנטי לימינו אלה – ברוע האנושי. בתהפוכות של האזורים השפלים שבנפשנו. מה גורם לנו לעשות עוול לזולת ? רוע או לפגוע במזיד ? זה יכול להיות בטוקבקים, בביקורות או ברכילות. למעשה חקרתי את המקום הזה של הרוע והרשעות. אותם יחסי קורבן – פוגע יחד עם הרקדנים שלי. על זה כמובן ניתן להוסיף את המטענים של התקופה בה אנו חיים. אומנם זה לא מה שהניע את היצירה מלכתחילה אך אירועי החודשים האחרונים שהיו ‘מהפכי קרביים’ הדגישו את חשיבות היצירה. היצירה נעה בין הסבל שנגרם לנו לעיתים כתוצאה מהתפרצות של יצרים ורגשות בלתי נשלטים ומאידך : הקתרזיס הסופי שנובע החיבוק, השלמה ואמפטיה”.
בשיחה עם גינץ הוא ניאות לשתף אותנו – היכן היצירה נוגעת במקום האישי שלו ? “אני חושב שאנשים מרשים לעצמם לפגוע באומנים עם ביקורות קטלניות. זה נובע מתוך הרגשה שלהם שהם חדלי אישים בתחום היצירה אז ‘להרוג’ באמצעות המקלדת עבודה של אמנים שמסרו נפשם. אז בדיוק כמו המקרה של מרקו גקה שמרח צואה על פניה של מבקרת שרדפה אותו גם אני נחלתי כאבים מאנשים קטנים ופוגעניים שהם אולי גורמים לקהל לסלוד מהאומנות שהם אמורים לטפח במקום להעביר ביקורת שתגייס את הקהל ממקום של מחשבה בונה ויצירתית אז אני חושב שמדובר ברשעות נטו. אז מתוך המקום הזה של הרשעות ושל המחשבה שאם אני כל כך קטן אז אשתלח באחרים בתקווה שזה יגדיל אותי ויתן מקום וכוח ואולי יעשה אותי ‘אדם חשוב’ מהמקום הזה נכנסתי לסטודיו עם הרקדנים”.
גינץ (57) עשה מסע ארוך בנפתולי עולם המחול הישראלי ואת הרומן שלו עם אומנות המחול הוא חייב לאחותו טלי . גינץ יליד העיר חיפה למד מחול בנערותו, ועלה לראשונה על במה סמי מקצועית ‘בבלט חיפה’ בתקופת שירותו הצבאי בשלישות חיל הים.
לאחר השירות הצבאי למד לתואר ראשון בספרות אנגלית, סוציולוגיה ואנתרפולוגיה. במקביל הצטרף לאנסמבל של להקת בת שבע (1991) אז גם החל לראשונה ללמד מחול. בין היתר במגמת המחול של בליך ותלמה ילין.
בשנת 2002 יסד עם דניאלה שפירא (מנהלת מרכז המחול בת-דור בבאר שבע בשנים 1997–2014) את להקת המחול קמע. מטרתה המרכזית של שפירא הייתה להקים להקת מחול מקצועית שתאפשר לבוגרי בת-דור באר שבע להתפתח ולעבוד במקצוע שרכשו בעמל רב
לא תמיד הביקורות היו לרעתו (וגם היום) ליצירה הראשונה שיצר יחד עם להקת קמע – ‘גן נעול’ (2002) הוא זכה לשלל ביקורות מחמיאות . מבקרת המחול בעיתון הארץ, כתבה: “מה שעשה את המופע למרגש היה המחול ‘גן נעול’ של תמיר גינץ. יצירה זו היא פנינה שנוצרה מתוך כאב עמוק […] הוא מצליח להעביר עולם תנועתי ותחושתי באופן ישיר וחזק”.
המופע ‘פנים לבנות’ משולב יחד עם יצירת המופת המרהיבה “GNAWA” של נאצ’ו דואטו (ספרד), כוראוגרף בינלאומי מהחשובים בדורנו שעם תחילת המלחמה פנה אליו גינץ כדי שזה יאשר לו להשתמש במופע שנתרם על ידו כמחווה ליוצר גינץ. “דואטו יוצר תזמור בין המוזיקה לתנועה הרוקם חושניות ופולחניות יחד”.
גינץ מספר על כיצד רתם את דואטו : “לאחר פרוץ המלחמה חשבתי מה היצירה שתגרום לקהל התרוממות נפש במופע שלנו ו“גנאווה” של נאצ’ו דואטו הייתה מיד הבחירה האולטימטיבית בעיני. נאצ’ו הוא כוריאוגרף מהיוקרתיים בעולם ולהביא יצירה שלו לקמע זו משימה מאתגרת מאד מכל הבחינות. היצירה הועלתה על ידי להקות המחול המובילות בעולם. פניתי אליו ושיתפתי אותו במהמורות שלנו בצל המשבר הגדול בארץ. במחווה מרגשת של אמון ואהבה נאצ’ו העניק לי “במתנה” את היצירה למען להקת המחול קמע, לקהל שלנו, מתוך רצון להביע שותפות גורל אתנו.”
