פרופ’ חביבה פדיה, הסופרת המשוררת וחוקרת היהדות עורכת כל שנה כמה ימים לפני החג, ‘קדם סדר’ בו היא מכנסת תחת שולחן החג מסורות, קולות וטעמים מכלל פזורות ישראל שהודרו או נשכחו. תפילות של יוצאי תוניס, שירים של יוצאי קוצ’ין ופיוטים של יהדות אתיופיה
הייתי הערב אורח ב’קדם סדר פסח’ בו קוראים ב’הגדת כאב’ בהתאם לרוח הימים הללו, מקהלה של יוצאי קוצ’ין שרה בשפתה משירי מסורת הסדר כפי שהם נהגו.
יאיר דלאל שר יחד עם נגן הטמבור החב”דניק נאור, ונגן הנבל אלכסנדר פיש קינה באידיש ואת שבחי ירושלים בנוסח יהדות טוניס.
אבטה בריהון ניגן בסקסופון ושר מכל הלב באמהרית ובעברית ובין לבין סיפרו על הגדות הקיבוצים, הקריאו מכתבים שכתבו אמהות לחטופים לקראת ליל הסדר: שי בת הדודה של כרמל גת שנחטפה מבארי, “כמה קיוויתי שבסדר הפסח כרמל תשב איתנו ואשאל אותה איזה מרק שאוכל לומר בלב שלם שיצאנו מעבדות לחירות.אך בזכות כל אחד שרואה מכתב זה אוכל להיות בטוחה שכרמל אינה נשכחת, שאורה בוקע מהמנהרות ..”
את ‘קדם הסדר’ יזמה מזה עשור שנים חוקרת הקבלה והיהדות פרופ’ חביבה פדיה שיודעת לחבר שמיים וארץ, ניצוצות שהתפזרו להם בעולם, קולות מודחקים, נשכחים של מסורות שהביאו איתם יהודים משלל הגלויות: “הרעיון הוא לאגד בהגדה אחת פוליפוניה של קולות מהפזורות שלנו. השנה בגלל אסון אוקטובר אנחנו מביאים לשולחן הסדר גם את הקולות השבורים והבאנו נציגים מהדרום”.
השנה כתבה פדיה ‘בהגדה ההומניסטית – דמוקרטית’ שחולקה בכניסה ‘לקדם הסדר’ : “אני מדמה עצמי כמו שהאר”י הקדוש היה יורד אל השאול לאסוף ניצוצות של ‘אסירי עני וברזל’ (תהילים ק”ז) כך ב 7/10 נפרעו חלקי העם ונשברו רסיסי נשמתו אך הפעם זו לא מטאפורה, דימוי או נרטיב מסטי זוהי המציאות הקונקרטית של 134 החטופים שלנו שיושבים באפלת המחילות בחושך וצלמוות”.
לקראת סוף הערב עלה וסיפר באופן מעורר השתאות קאיד אבו לטיף, יזם תרבות וסטודנט לתואר מתקדם במחקר על ‘יצירת שפה לחיים משותפים’ בנגב .לטיף שאל ‘האם בימי משבר ושבר ניתן עדיין להתפלל לאל’? לטיף איבד במהלך המלחמה קרוב משפחה ובחודש ינואר את אחיו באסון המבנה שקרס בעזה על הלוחמים.רגע לפני המלחמה הוא פתח יחד עם אחיו באסטה בשוק של רהט שם הם חילקו ספרי ילדים אותם הם שילבו לאחר המלחמה בחבילות של החמ”ל המשותף “ולאחר כל האסונות הללו אני שואל האם אפשר עדיין להתפלל?” לטיף סיפר על מדרש יהודי – ערבי שבו בעת סכנה הרבי והשייח משילים את הטלית ואת שטיח התפילה ומה שנותר הוא הערכים שלאורם נלך. לבסוף הוא מציין “וכדאי שמשיכו להתפלל, אם לא לעולם הזה אזי לעולם שמעבר”.
