נסרין יוסף מהישוב יתד שהצליחה לשבות עשרות מחבלים והפכה לאחת מגיבורות המלחמה מספרת על רגעי הדרמה: “תפסתי את המחבל בגרון והוצאתי ממנו מידע” וגם המחיר הכבד שהיא משלמת מאז: “אני חיה על כדורים ולא מצליחה לישון”. לאחרונה היא נבחרה להשיא משואה אך ויתרה בגלל איומים שחוותה
מלחמת השבעה באוקטובר תיזכר גם כשעתם היפה של הנשים שהפגינו אומץ ועוז רוח באותו יום מר ונמהר. מאותן חיילות בשדה הקרב שהגנו על ישובים, דרך אימהות כמו רחל מאופקים שהפגינה תושייה בעת שמחבלים השתלטו על ביתה ועד לנשים החטופות ששמרו אחת על השנייה. אז בין כל אותם סיפורים הרואים אפשר גם לצרף את הסיפור המופלא על נסרין יוסף, אישה מהעדה הדרוזית שהקימה משפחה במושב יתד הסמוך לרצועת עזה וביום בו פרצו אלפי מחבלים את הגבול היא הפגינה אומץ ותושייה יוצאי דופן ובכך הצילה משפחות רבות בישוב אליו עברה עם בעלה לפני 16 שנים.
אני פוגש את נסרין בערב הוקרה לנשים גיבורות מהמלחמה וקצת קשה להאמין שמאחורי המראה הצנום והפנים החתומות עומדת אישה שהצליחה לשבות חבורת מחבלי נוחבה. היא עצמה מתקשה להבין מאין היא שאבה את הכוחות באותו היום שהתחיל בשש וחצי בבוקר עם ירי טילים ומחבלים שפרצו את הגדר: “היו אזעקות ונכנסו אני והילדים לממ”ד. הייתה גם הפסקת חשמל ואני חשבתי לתומי שזה עוד פעם ‘טפטופים’ של ירי טילים שהפכו למציאות חיינו מאז שחמאס עלה לשלטון לפני 16 שנים”. אך לקראת השעה תשע וחצי בבוקר היא הבחינה מחלון ביתה באחד המחבלים שתפסה כיתת הכוננות של הישוב. יוסף החליטה לנקוט מעשה והיא ניגשה למחבל והחלה לתשאל אותו בשפה הערבית אותה ידעה: “תפסתי אותו בגרון הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו ‘אני לא מפחדת ממך. תגיד לי מאיפה נכנסת ומי שלח אותך ? הוא הצביע על החממה של הישוב שהייתה מרוחקת מרחק מאה מטרים מאתנו שם הסתתרו מספר מחבלים”.
בעקבות המידע הזה הצליחה כיתת הכוננות להפתיע את 20 מחבלים ולשבות אותם. הם קשרו את ידיהם והביאו אותם לחצר ביתה יוסף: “התחלתי לתחקר אותם בערבית והוצאתי מהם מידע אותו העברתי לכיתת הכוננות” היא מספרת בהתרגשות ונראה שגם ארבעה חודשים לאחר אותו מאורע הדברים אינם מרפים ממנה: “הטלפון של אחד המחבלים צלצל, הסתכלתי על המסך וראיתי שכתוב בערבית אלעייש, עניתי לטלפון. אמרתי לו את השם שלי ושאני ערביה, שאין לו ממה לפחד ואני מסתירה את החברים שלו בדירת מסתור ליד הגדר. באותו זמן תרגמתי לקצין לידי מה נאמר לי בטלפון והוא אמר לי להמשיך.הבנתי שאלעייש הוא קצין ביחידת הנוחבה ושאלתי אותו מאיפה הם באים וכמה אנשים הם, כדי שאוכל להתארגן על אוכל ושתייה, ושכל מי שהיה אצלי כבר אכל. באיזשהו שלב הוא חשד בי וביקש לדבר עם אחד המחבלים” נסרין פנתה אל אחד המחבלים שהיו שבויים בחצר ושכנעה אותו לשקר לקצין הנוחבה ובתמורה היא הבטיחה לו כסף ותכשיטים והוא השתכנע : “קצין הנוחבה האמין לי ואפילו אמר לי שהם יפצו אותי על כך שעזרתי להם”. במהלך השיחה הפגינה יוסף קור רוח וכושר עמידה יוצא דופן בתנאים בלתי אפשריים כאשר מכל עבר יכולים לצוץ מחבלים: “אני לא באמת הייתי שם” היא אומרת כלא מאמינה: “הייתה עליי השגחה עליונה שנתנה לי את הכוח הזה”.
כנראה אני לא הייתי שם, לא יודעת. הייתה עלי השגחה עליונה שממש קיבלתי את הכוח הזה. במהלך השיחה הדרמטית עם קצין הנוחבה היא מנסה לדלות עוד ועוד מידע כדי להציל את הישוב שלך מטבח: “חשבתי תחילה שמדובר בכמה עשרות מחבלים שפלשו לאזור אך הקצין אמר לי: “הלילה אינשאללה, אנחנו הולכים לכבוש את ישראל”. נסרין הייתה המומה מהתשובה והיא הרגישה כיצד כל האנרגיה שלה מתכלה: “היה לי קשה לשמוע את זה בשפה שלי שאני גאה בה אך הייתי חרדה לקהילה שלי”.
ככל שחולפות השעות מתבררים ממדי האסון שנחת על ישראל: “הזמן הזה התחלתי לקבל הודעות על שני חברים שנפלו בכרם שלום. לפנות בוקר ביום ראשון למחרת תפסה אותי בשורה מרה על כך שעידו שהיה כמו אח בשבילי נרצח. זה שבר אותי והתחלתי להרביץ למחבלים”.
בעקבות המידע שחילצה מקצין הנוחבה הצליחה יחידה של צה”ל לאתר ולהרוג אותם בטרם הם יגיעו לישוב שלה ויבצעו פוגרום. יממה אחרי זה מנצל האב, איאד איש קבע בחיל חימוש שמשרתם בגזרת עזה הפוגה בזמן הלחימה ומחלץ את משפחתו מתוך התופת בזמן שמחבלים עוד מסתובבים ומנהלים קרבות: “נסענו משם במהירות והמראות היו כמו של סרט על סוף העולם” נזכרת יוסף.
נסרין נולדה בכפר הדרוזי הצפוני חורפיש וכשהיא הכירה את איאד שהיה איש קבע בעוטף עזה הם הבינו שהכי טוב שהם יעברו לישוב יתד: “הקהילה קבלה אותנו בחום ואנחנו מרגישים בבית”. לזוג ארבעה ילדים: שרון (12), סיון (14) עומרי (10) ועמית ישראל בן שנתיים וחצי שקרוי על שמו של חייל צה”ל שנהרג בפעילות מבצעית – עמית בן יגאל שיחסי קרבה נוצרו בין שתי המשפחות.
רבות דובר על התפקיד החשוב שמילאו נשים בעת המלחמה. איך את רואה את זה ? “אני חושבת שאישה יכולה לעשות הכל. תמיד אמרתי על עצמי שאני הכי פחדנית שיש אבל ברגע האמת כאשר המחבלים חדרו למקום הכי אינטימי שלנו אני ארגנתי את הכוח הלוחם. אז אני חושבת שאישה שיכולה ללדת יכולה לעשות הכול”.
מאז אותה שבת המשפחה כמו רבים מהישובים הצמודים לרצועת עזה מפונה ונמצאת באחד המלונות בעיר הדרומית – אילת: “מאז אותו יום חיי השתנו לבלי הכר” מספרת יוסף כשדמעות נקוות בעיניה, “אני חיה על כדורים. לא יכולה להרדם בלילה והתחלתי סדרה של טיפולים פסיכולוגיים. אני מוצאת את עצמי כמה בלילות נסערת ומחפשת את הילדים שלי. אני חושבת שעברנו משהו דומה ‘לשואה’ החמאס הצליח לכבות את האור שבתוכי”.
אבל מה בכל זאת נותן לך תקווה ? “הילדים שלי שאני מאוד אוהבת ומחשבה שיום אחד נחזור ליתד. זה יהיה המסר הכי חזק לחמאס מבחינתי”.
לאחרונה נבחרה יוסף להשיא משואה ביום העצמאות הקרוב אך ויתרה על לאחר שהיא ספגה איומים : “עשיתי מה שעשיתי לא כדי להדליק משואה. זה כבוד להדליק משואה בישראל אבל בעלי ואני החלטנו לוותר עליו ואנחנו מודים על הכבוד שניתן לנו. זאת המדינה שלנו ונמשיך לשמור עליה לא משנה אם הדלקנו משואה או לא. מה שאני עשיתי זה מתוך רצון לסייע”.
