משה שחל, מי שהיה ח”כ ושר מטעם מפלגת העבודה שנים רבות, נולד למשפחה עשירה בבגדד, אך הגיע עם משפחתו ארצה בחוסר כל # דוד חרמץ שמע ממנו כיצד כבחור צעיר הוא מונה להיות נציג מפלגת השלטון, מפא”י, בשכונת ואדי סאליב, לאחר התקוממויות העולים החדשים מצפון אפריקה כנגד הגזענות וההתנשאות שנתקלו בהן בקרב ‘מקבלי ההחלטות’ בארץ # אלא שגם הפעיל הפוליטי הצעיר חווה על בשרו תחושות אלה במפלגתו # ואיך החמיץ שחל הזדמנות פז להתמנות לנשיא מדינת ישראל?
“נולדתי ב-1934 בבגדד למשפחה עשירה ומיוחסת מאוד”, מגולל השר לשעבר, משה שחל (90), שהיה חבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה שנים רבות. “לאבא שלי היו מפעלים לטוויית בדים ובנוסף הוא החזיק בבעלותו שטחים רבים, אותם הוא החכיר לחקלאים וקיבל בתמורה 70 אחוז מהיבול. בסך הכל היו לו כ-2,000 עובדים מקבלי משכורת וחוכרי שטחים. בבעלות המשפחה שלנו היו שלושה בתים בבגדד. אחד מהם היה בית נופש, על גדות נהר. יום אחד הרמטכ”ל של צבא עיראק יותר מאשר רמז לאבא שלי שהוא ‘ישמח להתגורר בבית הזה’. נו, מה אפשר לעשות? לא נותרה ברירה להוריי והם הותירו לו לעבור ולגור בבית שהוא חמד”.
למזלם של דוד וחביבה פתאל (שם משפחתו לשעבר של משה שחל) אותו רמטכ”ל לא תבע מהם לקבל לידיו גם את ניירות הבית שלהם ולהעביר את הבעלות על שמו. הוריו של שחל לא ידעו איך להתמודד עם הבעיה. “עד שיום אחד”, ממשיך שחל, “עלה רעיון מעניין. להורים שלי הייתה חברה, זמרת יהודייה עיראקית בשם סלימה מוראד. ואותה זמרת אמרה לאימא שלי – שהייתה אז בהיריון – תגידי לרמטכ”ל שחלמת חלום שאלוהים רוצה שתלדי בבית הזה ולכן אתם חייבים לעבור ולגור שם. מתברר שזו הייתה עצת זהב. הרמטכ”ל פינה את הבית…”
כשזה המצב הכלכלי לא היה מפתיע לשמוע משחל כי הוא למד במוסד חינוך יוקרתי. “הלימודים היו באנגלית ולמדתי גם עברית שגרמה לי למבוכה כשעליתי לארץ, כי היא הייתה עברית תנ”כית-מליצית גבוהה”. בנוסף, הוא מוסיף, היה לו סוג של משרת אישי שהביא אותו אל בית הספר ואסף אותו חזרה. אבל הייתה עוד עובדה ביוגרפית-משפחתית, שהייתה אבן דרך משמעותית: משה, שנקרא באותם ימים מוריס, היה הבן הראשון אחרי חמש בנות. “ככזה”, הוא אומר, “זכיתי לפריבילגיות יוצאות דופן וזה גרם לעיתים למתיחות רבה”.
שחל העדיף שלא להרחיב מעבר לזה. בכלל, לאורך כל הריאיון מידת הנכונות שלו להיפתח הייתה מוגבלת מאוד, ובוודאי שפחותה משמעותית ממרואיינים אחרים המתראיינים לפרויקט שלנו ‘צופן גנטי’. עד ששאלתי אותו לפשר הדבר וברגע של גילוי לב הוא ענה לי: “את האמת? לא ממש התלהבתי מכל הרעיון הזה של להיפגש איתך ולספר את סיפור חיי. אני עושה את זה הרבה משום שזה היה חשוב לבן שלי, עפר…”.
ומשום כך, כל נקודה שנראה היה לי במהלך הריאיון שהיא שווה חפירה ושלא זכיתי לשיתוף פעולה עם שחל, הפניתי לאחר מכן לבנו עפר, ששמח לשתף.
ואכן השיתוף של עו”ד עפר שחל בנקודה זו היה סומר שערות: “אתה צריך להבין שעבור סבא וסבתא שלי, זה שהגיע בן זכר ראשון אחרי חמש בנות ברצף, היה אירוע משמעותי. במצוות אם המשפחה הבנות הפכו למטפלות, שלא לומר משרתות, של הנסיך הקטן. הן גיהצו את בגדיו, צחצחו את נעליו. בעצם, בתחושתן שלהן הן הפכו להיות משניות בתא המשפחתי. וזה יצר תסכול הולך וגובר עד שיום אחד, הבת השנייה לקחה אבן גדולה מהגינה והייתה בדרכה אל מוריס הקטן לרוצץ את גולגולתו. בנס, הבחינו בה בזמן ומנעו את האסון. אגב, לימים אותה אחות הפכה להיות אשת שב”כ בכירה. ובכלל, אני זוכר אותה תמיד כאישה וכדודה מדהימה…”
# # #
“למרות דמותו הדומיננטית של אבא שלי, אין ספק שמי שהייתה הדמות הכי דומיננטית בחיי, ביום-יום, הייתה אמי”, ממשיך משה שחל. “היא הציבה לי את המצוינות והפרפקט כסטנדרט. וזה היה בין היתר משום שכבר בגיל צעיר זיהו בי יכולות שכליות גבוהות ובעיקר זיכרון פנומנלי”. ועל דברים אלה הוסיף לי, לאחר הריאיון, בנו של שחל: “סבתא שלי קראה לו ‘אנציקלופדיה מהלכת’. מה שהיא הייתה מוכנה ל’החליק’ לאחרים, היא לא הייתה מוכנה עם אבא שלי. הוא לא קיבל הנחות. ממנו היא דרשה את התוצאה הכי גבוהה. אבל לא רק תוצאות, היא גם הטמיעה בו התנהלות, שאולי ניתן להגדיר אותה כאריסטוקרטית. הוא היה נוהג להתגלח פעמיים ביום ותמיד מקפיד על בגדים מגוהצים למשעי. גם כשהוא ישב שעות בישיבות הוא לא העז לשים רגל על רגל, כדי שחלילה לא ייפגע פס הגיהוץ שלאורך המכנס…”
מדברי משה שחל עולה, שחיי היהודים בעיראק אופיינו ברוב התקופות כחיים שלווים, שהיו בהם יחסים נורמטיביים, ויותר מזה, עם שכניהם הערבים. “אתה צריך להבין שכ-80 אחוזים מתושבי בגדד, העיר בה נולדתי וגדלתי, היו יהודים והרבה מהם היו יהודים בעלי מעמד כלכלי ו/או מעמד רוחני גבוה. סבא שלי היה רב גדול וגם מוסלמים היו באים אליו כדי להתברך מפיו”.
ולמרות זאת, קהילת היהודים בעיראק עברה את פוגרום הפרהוד (ביזה, בערבית). זה קרה בחג השבועות 1941. לפי הויקיפדיה נרצחו ביומיים של פרעות “לפי הערכות שונות בין 180 ועד למעל 1,000 יהודים”, לשון האנציקלופדיה האינטרנטית. שני הסברים היסטוריים שמשו כרקע לפרעות אלה: פעילות והקצאת משאבים רבים של השגרירות הגרמנית-הנאצית בהתססת תושבי עיראק כנגד היהודים; וההסבר השני – השפעת המרד הערבי בארץ ישראל, במחצית השנייה של שנות ה-30.
“המשפחה שלנו נִצלה באותן פרעות בזכות אימא שלי. היא נהגה לתת את הצעצועים שלא שיחקנו בהם יותר, לפועל הניקיון ברחוב שלנו. ובזמן הפרעות הוא ובנו נעמדו בפתח הבית שלנו עם אקדח ושברייה ולא אִפשרו לאיש לפרוץ לביתנו. ‘גרים פה אנשים טובים’, הם אמרו לפורעים”.
חלפו שבע שנים והצבא העיראקי שלח כוחות שיסייעו לערביי הארץ במאבקם נגד היהודים במלחמת העצמאות. הכוח העיראקי נחל תבוסה ושוב הוצתה אש האנטישמיות כנגד היהודים.
“הרבה מהיהודים, ובהם משפחתי, הבינו שזה הזמן לעזוב את עיראק”, אומר שחל. “הממשלה העיראקית חוקקה חוק המאפשר ליהודים לצאת, אך מלאימה את כל נכסיהם ואת כל רכושם. במילים אחרות: המשפחה המבוססת שלנו יצאה מעיראק ב-1950 בחוסר כול”.
אני מתנצל מראש אם הפריט הביוגרפי הפיקנטי (אם מותר להתנסח כך בהקשר זה) של שחל מזכיר במקצת את הנרטיב הפלשתיני: “מכיוון שהשלטון העיראקי לא התיר ליהודים למכור את נכסיהם טרם עזיבתם את עיראק – גם לא במחירי הפסד – אבא שלי נתן לי את שלושת מפתחות הבתים שהיו בבעלות משפחתנו. ‘תשמור עליהם’, הוא אמר לי, ‘אולי יום אחד תוכל לעשות עם זה משהו’. עד היום אני שומר את המפתחות האלה”.
# # #
כאן בארץ הם נשלחו לגור באוהל במעברה באשקלון. “בגלל גודל המשפחה שלנו – הורים ושמונה ילדים – הייתה לנו הטבה פנטסטית”, אומר שחל וחיוך נוסטלגי מתפשט על פניו, “גרנו בשני אוהלים מחוברים, אבל בערב כשלמדתי לבגרות זה לא עזר לי, כי לא היה חשמל. למדתי לאור הנרות והפרימוס”.
אמו של שחל התעקשה שהוא יעשה את הבגרות הבריטית, שהוכרה גם בארץ, עליה הוא נבחן בשגרירות הבריטית. מה שחייב אותו ללימוד עצמאי-אקסטרני. אלא שבמקביל ללימודיו בערבים הוא סייע לאביו בעבודתו.
“אבא שלי, שכבר סיפרתי לך מה היה מעמדו הכלכלי-תעסוקתי בעיראק, הגיע לארץ והעבודה היחידה שנמצאה לו הייתה עבודת דחק בבניית מסילת הרכבת של אשקלון. הוא עבד כפועל פשוט, אבל הוא הגיע בכל יום לעבודה עם חליפה ועניבה… הפער הזה בין מה שהיה למה שהוא כיום שבר אותו נפשית. כנער לא יכולתי שלא לראות את זה ולא יכולתי שלא לנסות ולעזור במשהו. החלטתי שאני אחליף אותו בעבודה. וכך היה. יום אחד קרתה תקלה גדולה. מישהו גנב את הדוחות של עבודת הפועלים, שעל בסיס זה הם קיבלו את שכרם. לפני שהזדקנתי, הדבר שהכי אפיין אותי היה זיכרון פנומנלי. באתי למנהל העבודה ואמרתי לו שאני יכול לשחזר את הנתונים של התקופה האחרונה, כי הייתי בעבודה בכל יום. כשמנהל העבודה קיבל את הדוח שלי הוא לא האמין למראה עיניו ואמר לי שמהיום והלאה העבודה שלי תהיה במשרדים בקומה העליונה. המשרדים האלה היו בבניין ששימש בעבר ככלא וחזר לשמש ככלא גם בתקופה מאוחרת יותר. כשהייתי שר המשטרה הלכתי לשם לביקור, כדי לסגור מעגל”.
את שירותו בצה”ל הוא החל בגבעתי ובהמשך בחיל החימוש. במהלך שירותו הכיר את שרה, מי שלימים תהפוך לאשתו ולאם ילדיו. ה’בעיה’ הייתה ששרה באה ממשפחה ליטאית, ולא ממשפחה בגדדית (“אימא שלי הסתכלה בהתנשאות גם על עיראקים שלא היו בגדדים…”). אלא ששחל, הפוליטיקאי לעתיד, הצליח לדלג גם מעל משוכה גבוהה זו ולשבור את הכוס מתחת לחופה.
לאחר שחרורו מצה”ל הוא החל ללמוד באוניברסיטת חיפה כלכלה ומדעי המדינה. לימים הרחיב את השכלתו גם ללימודי משפטים. שחל הצעיר הבין – פרשנות אישית שלי – שהדרך לשיקום מעמדו החברתי והכלכלי עוברת דרך פעילות במפלגת השלטון, מפא”י. באמצעות מפקדו, שהיה מקושר לשמעון פרס, אז חבר כנסת צעיר ויד ימינו של בן גוריון, נפגש שחל עם פרס והביע את רצונו לפעול במפלגה. רצה הגורל ומזלו האישי, ושחל נפל על מפא”י בזמן הנכון ובמקום הנכון.
# # #
הזמן הוא 1959 והמקום הוא חיפה. ליתר דיוק שכונת ואדי סאליב בעיר התחתית שבחיפה. הייתה זו שכונה ערבית במקור, שתושביה גורשו משם במלחמת העצמאות ועולים חדשים מצפון אפריקה התיישבו בבתים הריקים.
“אבא חושי (ראש העירייה המיתולוגי של חיפה; ד”ח) הרחיק את העולים החדשים בני עדות המזרח מליבת חיפה”, אומר שחל. “הוא הקים עבורם שכונות לוויין מחוץ לעיר או במקסימום אִפשר להם לגור בעיר התחתית בבתים של ערביי העיר שנמלטו – בוואדי סאליב ובוואדי ניסנאס”.
בעקבות ירי של שוטרים באחד מאנשי ואדי סאליב, שנקלע לקטטה, ובעקבות שמועת שווא שרצה בשכונה שהפצוע מת מפצעיו, החלו שם הפגנות סוערות. ההתחלה הייתה אומנם בשל הירי בתושב, אבל חיש מהר התסכול של העולים החדשים על היחס שהם מקבלים ממפא”י שפך דלק למדורת המחאות, שיצאו מגבולות השכונה והגיעו לשכונות של תושביה הוותיקים של חיפה. שם הם חסמו כבישים, הציתו מדורות וזרקו אבנים.
שחל, העולה מבגדד, האקדמאי ובעל המזג הסבלני, המפשר והנוח לבריות, נפל כמציאה לעסקני מפא”י בעיר האדומה. הם שלחו אותו להיות נציג המפלגה בשכונה זו ולדאוג לצרכי התושבים; ואגב כך להוריד את מפלס הכעס והעוינות שלהם.
היה זה אתגר פוליטי של ממש, שעמד בפניו של הבחור הצעיר. הזעם והתסכול של התושבים לא נבעו רק בגלל קיפוח בתחומי דיור ותעסוקה, כי אם גם בשל תחושות עמוקות של השפלה וגזענות, שהיו מנת חלקם ממנהיגי המדינה באותה עת. ואפילו מלוי אשכול, דמות שנחשבת עד היום לדמות שהייתה מתונה, ביחס למנהיגי מפא”י. משפטים שהוא אמר בישיבת הממשלה, שהתקיימה לאחר אירועי ואדי סאליב היו מצמררים, פוערי עיניים ושומטי לסתות. היום אם איש פוליטי היה משמיע אלפית מדברים אלה של אשכול, היה חורץ בכך את גורלו למוות פוליטי מיידי.
“היה יהודי כמוני”, פתח שר האוצר אשכול את דבריו בישיבת הממשלה, “שבמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת יותר סלקטיבית. ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות. אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל אם נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג’ונגל אנחנו מכינים לעצמנו” (האם דימוי זה של אשכול היה מקור ההשראה לפיתוח דימוי הגנאי העכשווי ‘בבונים’? ד”ח). אשכול גם לא קיבל את הטענות למצוקה ולאפליה והאשים את המוחים במצבם: “יש אנשים שחלק לא קטן מהשכר שלהם, הם מוציאים על ערק”. מצד שני הוא ‘לימד זכות’ על זריקת האבנים: “אני מייחס זאת למנהג שבארץ מוצאם. שם זה נוהג מקובל…”
גם שר המשטרה דאז, בכור שלום שטרית (שהיה עצמו בן למשפחת עולים ממרוקו) הצליף במפגינים והגדיר אותם “אנשים בעלי מוסריות ירודה”. הדאגה שלו הייתה נתונה לתגובת שרשרת בחברה הישראלית: “זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים. הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי, מדוע להם יהיה אסור?”
# # #
“אין ספק שהפעילות שלי בוואדי סאליב ובכך שהורדתי שם את המתח נתנו לי בולטות בסניף חיפה של מפא”י”, אומר שחל, עוצר לרגע ומוסיף כשעל פניו מתפשט חיוך: “ואבא חושי גם היה צריך מזרחי, אז הוא שיבץ אותי לתפקיד חבר מועצה (לאחר הריאיון אמר לי בנו, עפר: “באותה עת פסגת השאיפות שלו הייתה להיות יום אחד סגן ראש עיריית חיפה”).
“לאט לאט”, המשיך משה שחל, “בהתמדה, בעבודה קשה וגם ביכולות, העפלתי על הוותיקים, עד שנבחרתי כמייצג השני של מחוז חיפה ברשימת מפא”י לכנסת וכיהנתי כחבר כנסת החל משנת 1971 ולמשך 27 שנים, עד לשנת 1998”.
כשאני שואל אותו האם הוא הרגיש באותן שנים כאיש עדות המזרח יחס של התנשאות או גזענות כלפיו, שחל מתחמק בדרכו הדיפלומטית, תוך שהוא הִרבה באותן שניות להתעסק ממושכות בדישון ובהבערת המקטרת הנצחית שבפיו.
אלא שבדיוק לצורך כך הגיע לעולם בנו, עפר. הוא פחות ‘דפק חשבון’. בשיחה שקיימנו לאחר הריאיון אמר לי: “אבא הגיע לעיר הכי אדומה. ואכן הייתה שם התנשאות נוראית כלפי בני עדות המזרח. לאבא שלי הייתה שנאה עמוקה לאשכנזים הגזעניים במפא”י, אלא שהוא שמר על איפוק וכמובן שלא נתן לזה ביטוי חיצוני. אתה שואל מי היו הגזענים? מי לא? אבא חושי, דוד כהן, ורטמן, שייצג יחד עם אבי את מחוז חיפה של מפא”י בכנסת. הם ראו אותו כמו איזה שאוויש שעושה עבורם את העבודה השחורה, אבל לא מיועד לגדולה. ואבא תמיד אמר לי: ‘אני עולה עליהם; אני חכם מהם; אני מוצלח מהם. ולכן למרות ההתנשאות הגזענית עליי – אני אצליח’. ואומנם, בעבודה קשה מאוד הוא פילס את דרכו. בחיים הוא לא התבכיין שהוא מקופח. בחיים לא! ואותן התמודדויות היו לו גם כשהוא עלה לליגת-העל בפוליטיקה. עם גולדה, אשכול ופנחס ספיר”.
שחל הבטיח לבן שלו שהוא יצליח, למרות כל מנות הגזענות וההתנשאות שהיו לחם חוקו במפלגתו לאורך שנים רבות. הבטיח – וקיים. בשנת 1984, בממשלת האחדות והרוטציה של פרס ושמיר, הוא התמנה לתפקיד שר האנרגיה והתשתית ושימש בתפקיד זה שש שנים, עד להתפרקותה של אותה ממשלה.
עפר זוכר שבשנת 1988 בפריימריז הראשונים לרשימת מפלגת העבודה לכנסת (שלא כללו את המועמד לראשות הרשימה), זכה אביו במקום הראשון, מקרב כל מתמודדי המפלגה. “רבין היה בשוק; פרס היה בשוק. כולם הימרו על בייגה שוחט, או חיים רמון או עוזי ברעם. במיוחד לאחר שאבא שלי לא עשה דיל עם איש. הוא רק חרש נון-סטופ את הארץ – עיר עיר; כפר כפר”.
‘הסוס השחור’ דהר מתחת לרדאר ולקח את כל הקופה. רק מה? זה לא בא לביטוי מלא כשרבין חילק תיקים לאחר נצחונו בבחירות 1992.
“בשבת בבוקר התקשר אליי רבין והזמין אותי לביתו”, משחזר שחל. “כשהגעתי הוא אמר לי ‘אני יודע שלא תיקח את תיק המשטרה בלבד ולכן אני נותן לך ‘כפיצוי’ גם את תיק התקשורת” (למה לא ייקח? אולי בגלל הסטיגמה שהייתה באותה עת, שתיק המשטרה שייך ל”כיסא המזרחי” שבממשלה; ד”ח). “חשבתי”, המשיך שחל, “שהייתי עם הרבה ניסיון פרלמנטרי והשכלתי, ביחס לאחרים, כדי לשמש בתפקידים בכירים יותר”. מה למשל, שאלתי. “אוצר או משפטים”, ענה.
המיקום המדהים בפריימריז לא סייע לשחל אצל רבין, אולי גם משום ששחל היה לאורך כל השנים איש מחנה פרס. אלא שאפילו לאחר רצח רבין וכניסתו של פרס ללשכת ראש הממשלה, לא מצא פרס לנכון לשדרג את שחל לתפקיד בכיר יותר. “מאוד רציתי אז לקבל את תיק החוץ”, אומר שחל סניור, “אבל פרס העדיף את אהוד ברק”.
אתה יודע, אמרתי מאוחר יותר לשחל ג’וניור, לא מזמן ראיינתי את השר לשעבר משה נסים מהליכוד. פתאום אני שם לב שיש הרבה מן המשותף ביניהם: שניהם בני אותו גיל (עד 120) שניהם עיראקים (ואפילו בגדדים!), שניהם נולדו למשפחות מיוחסות ושניהם הגיעו להיות חברי כנסת ושרים למשך שנים רבות. רק שנראה לי שבסוגיית הגזענות שדיברנו עליה – כולל גובה תקרת הזכוכית ובכירות התיקים הממשלתיים שכל אחד מהם קיבל – החיים של משה נסים בליכוד (שהיה גם שר משפטים ושר אוצר) היו הרבה יותר קלים, מאשר של אביך במפא”י ובהמשך במפלגת העבודה.
“יכול להיות”, הגיב עפר בטון שקט ויבש. “יכול להיות שאתה צודק”.
# # #
משה ושרה שחל מתגוררים בבית ענק בקיסריה. על מגרש של שני דונם הם בנו בית מידות של למעלה מ-400 מ”ר (עפר שחל: “כשהילדים שלי היו קטנים המשחק שלהם היה לספור כמה דלתות יש בבית. לאחר ימים של משחק הם הגיעו למסקנה: 96 דלתות…”).
כשזר מסתובב בבית התחושה היא כמו ביקור במוזיאון אירופי. פרוזדורים ארוכים ומפותלים כשעל הקירות אין-ספור ציורים, הממוסגרים במסגרות עץ עבות ורחבות. בחצר הבית נמצא כמובן, בין היתר, הפריט ההכרחי בעיירת הטחונים – בריכת שחייה רחבת מידות.
שנים התגוררה משפחת שחל בשכונת דניה היוקרתית שבעיר שבחיפה. מגורי ילדיהם – עידית ועפר, שניהם עורכי דין – בתל אביב, דרבנה אותם לפני כ-30 שנים להתמקם דרומה יותר.
ואי אפשר בלי פסיכולוגיה בגרוש. מה לזוג – שילדיו עזבו את הבית – בבניית טירה שכזו? תשובה אפשרית: מי שגדל על כפית של זהב, רכוש רב, ונדל”ן משפחתי מתפקע והגיע לארץ בחוסר כל ולמגורים באוהל במעברה, מקנן בו כנראה הצורך לסגור מעגל גם בנקודה זו.
לשחלים, כאמור, שני ילדים, שישה נכדים ונין אחד (נכד של סבא עפר).
כשעפר שחל, איתו תיאמתי את הצדדים הטכניים של הריאיון, נתן לי את שם הרחוב בקיסריה בו מתגורר אביו, משהו ניקר לי בראש. זה לא הרחוב שביבי גר בו, שאלתי. “אכן כן”, ענה.
כהרגלי הגעתי רבע שעה לפני מועד הריאיון למקום. החלטתי לנסוע ברחוב עד שאגלה היכן גר רוה”מנו. ואז הגעתי למחסום. שלפתי את הנייד וצילמתי, בעודי יושב במכונית. שנייה וחצי אחרי זה דפיקות עזות על חלון המכונית. זה בסדר, צעקתי, לא לשבור את השמשה. אני יוצא החוצה. מחוץ למכונית החל תִחקור, שנמשך דקות ארוכות. לשאלתי למה אסור לי לצלם, אם אין שלט שמורה שיש איסור כזה, לא זכיתי למענה. יש לך נשק, הם שאלו. לא, עניתי, ואני גם לא מאחים לנשק. רחוק מאוד מהם.
שעת הריאיון הגיעה. התחננתי שישחררו אותי. אלא שהבחורים החסונים לקחו את זמנם. עיינו בקפדנות בכל התעודות שברשותי, כולל תעודת עיתונאי, ורשמו בשקדנות את פרטיי האישיים. אפילו נתתי להם את הכתובת המלאה של המרואיין, כולל הזמנה להגיע אליו בשעות הקרובות, אם יהיו להם שאלות נוספות או אם יחליטו שיש לעצור אותי. בסוף שוחררתי. ולמה אני מספר את כל זה? כי ברשת יש כל מיני תיאוריות שהשב”כ לא שומר מספיק על נתניהו. מהמקרה שלי לפחות לא ניתן להגיע למסקנה זו.
ואגב שחל ונתניהו, משה שחל שיתף אותי שיום אחד, בעוד הוא ואשתו צועדים ברחוב, הם נתקלו בבני הזוג נתניהו. “מיד קפץ עליי ביבי וחיבק אותי בלבביות. יש לו את הנחמדות כשהוא רוצה. ואז שרה של ביבי אמרה: ‘אולי תקפצו אלינו לאיזו ארוחה?’. כשנפרדנו וכל זוג הלך לדרכו, שרה שלי אמרה לי: ‘אם אתה נענה להזמנה, אני מתגרשת’. אתה שואל למה, כי קשה לה עם ביבי וההתנהלות שלו. אני באופי שלי יותר סניגור. יכול ללמד זכות ולהכיל”. 
# # #
שנתיים לאחר עליית נתניהו לשלטון ב-1996 פרש שחל מהחיים הפוליטיים. עד שיום אחד, ב-2014, הגיע לביתו יצחק (בוזי’) הרצוג, יו”ר המחנה הציוני (עוד מרכיב בגלגול השמות של מפא”י-המערך-מפלגת העבודה-הדמוקרטים).
“אני מבקש ממך שתציג את מועמדותך לנשיאות המדינה”, אמר הרצוג לשחל, “ואני והמפלגה נתמוך בך”. על תגובתו של שחל להצעה זו שמעתי שתי גרסאות: של שחל עצמו ושל בנו.
שחל: “אמרתי לבוז’י שאני מוותר. הגעתי לשלב בחיים שלטייל עם הנכדים שלי בקיסריה ולשבת איתם לארוחת צהריים זו הפסגה שלי. מספיק. הגיע הזמן ליהנות מהחיים, לא ככה?”
מעפר שחל שמעתי גרסה מורחבת יותר. “בהתחלה אבא התלבט, אבל בהמשך הוא אמר שהוא יהיה מוכן אם חבר אחר ממפלגת העבודה, פואד בן-אליעזר, יסיר את מועמדותו. הוא לא מוצא טעם ובעיקר היתכנות לזכות בהצבעה, אם שניהם ירוצו במקביל”.
אלא שפואד לא ויתר. שחל, לפיכך, לא הציג מועמדות. מספר ימים לפני הבחירות לנשיאות זִמנה המשטרה את פואד בן-אליעזר לחקירה באזהרה, בחשד שקיבל בניגוד לחוק כספים למימון רכישת ביתו ביפו העתיקה. פואד הודיע על פרישתו מהמרוץ. אלא שרשימת המתמודדים נסגרה זה מכבר. מי שנבחר היה רובי ריבלין.
“המבאס הוא שלאבא שלי היה סיכוי מצוין להיבחר”, מסכם עפר שחל. “נתניהו, שהיה אז ראש ממשלה, ממש לא רצה שריבלין ייבחר. הוא חיבב את אבי ואין לי ספק שהיה מסייע לבחירתו. פספוס גדול”.
בבחירות האחרונות הציבה אותו מפלגתו, מפלגת העבודה, במקום הכי מכובד ויוקרתי שיכול לקבל מי שפרש מהחיים הפוליטיים – במקום ה-120 ברשימה לכנסת. אין ספק, שבעבור מי שגרס חצץ במשך שנים מהסיבות שכבר מנינו, היה זה רגע מתוק. סוג של ניצחון. סימון של V נוסף בפירעון ההבטחה, שנתן שנים קודם לכן האב לבנו.
