בבית הספר היסודי ובתיכון לא ניבאו עתיד מזהיר לתלמיד רוביק דנילוביץ’, שנחשב לכישלון חרוץ בלימודים (“סיימתי עם אפס יחידות בגרות”) # ולמרות זאת עוד בטרם מלאו לו 27 שנים הוא מונה להיות סגן ראש עיריית באר שבע ו-10 שנים מאוחר יותר נבחר לראשות העירייה ומאז הוא שם; זוכה מבוחריו לתמיכה נדירה, ואולי ייחודית, בקרב ראשי העיריות בישראל # דוד חרמץ שמע ממנו איך הוא עשה זאת
“נולדתי בבאר שבע ב-1971 בבניין ‘רכבת’, בדירת שיכון שגודלה היה 44 מ”ר”, אומר רוביק דנילוביץ’, ראש עיריית באר שבע מזה 17 שנה. “גדלתי כילד שלישי במשפחה שהיו בה ארבעה אחים, כולם בנים. משפחה שלכאורה הייתה ‘פשוטה’. אבא שלי, אליהו, היה פועל בניין, שיצא מהבית בחשיכה שלפני הזריחה וחזר הביתה בחשיכה שאחרי השקיעה. אימא שלי, רחל ז”ל, הייתה עקרת בית, אבל בתכלס הייתה עיקר הבית. הוריי מעולם לא יצאו לחו”ל או למלון. ולמרות זאת מעולם לא הרגשתי חוסר. להפך: זה היה בעידן של בתים פתוחים, שכנות מופלאה. כך נראו החיים שלנו בשכונה ג’ בבאר שבע. טוב, זה היה בעידן שלפני המסכים והניידים…. באתי ממשפחה פשוטה, אבל סירבתי לחלום חלום פשוט”.
המשפט האחרון נשמע משפט פתיחה של ילד, שהחליט שלמרות שהוא בא מבית ‘פשוט’ ומשכונה ‘פשוטה’ הוא יהיה המצטיין של השכבה בלימודים. אז זהו, שלא ממש. כלומר, במקרה שלנו – ממש, אבל ממש, לא.
“שמע, לא הייתי תלמיד מצטיין”, אומר דנילוביץ’. “למעשה הלימודים ממש לא היו בראש שלי. מה כן היה בראש שלי? ספורט ופעילות חברתית”.
המבחן הציבורי הראשון של דנילוביץ’ התרחש כשהיה בן 13, תלמיד בבית הספר היסודי ‘תומר’ בבאר שבע. “הייתי ילד מאוד מקובל, אפילו מלך הכיתה. לפני מסע הבחירות הראשון שלי למועצת התלמידים של בית הספר, נתתי את דעתי לבעיה שמאוד הטרידה אותנו ושקשורה לאהבה של כל התלמידים – משחק הכדורגל. לא היו בבית הספר שערים במגרש הספורט. כדי לסמן את השערים הצבנו אבנים. אבל אז הכדור עף בסמוך לאבן. עכשיו לך תקבע אם זה היה גול או רק קוֹרה. ועל זה היו ויכוחים ומריבות. החלטתי שהרשימה שאני ארוץ בראשה תציב את השערים התקניים, כולל רשתות, במרכז הקמפיין. בעוד המתמודדים האחרים דיברו, כמקובל, על ניקיון השירותים, תוספת ניירות טואלט והגדלת ההפסקות הפעילות”.
דנילוביץ’ מוסיף בחיוך שהרשימות שרצו מולו טענו שהוא משקר וזה לא יקרה, “אבל לא היה להם שום סיכוי מול הקלף שלנו. כי כדורגל היה הלב הפועם של בית הספר, כולל הבנות שהיו מתייצבות באופן קבוע לעודד את השחקנים”.
דנילוביץ’ לא זוכר את התוצאות המדויקות “אבל הניצחון שלנו היה סוחף וגורף. בפעם הראשונה הבנתי שלהט, תשוקה ותקווה מנצחים כל דבר”, הוא מוסיף. היו”ר הצעיר והטרי החליט שמנהיגותו עומדת למבחן. ללא כל התראה הוא הלך על הצעד הכי חריף והכי קיצוני שעמד לרשותו: “הורתי לכל תלמידי בית הספר לצאת מהכיתות ולא להיכנס ללימודים, עד אשר הנהלת בית הספר תרכוש שערי כדורגל מלאים (כולל רשתות!)”.
תלמידי בי”ס ‘תומר’ צייתו בהתלהבות להנחיית יו”ר מועצת התלמידים והתכנסו בחצר בית הספר, כדי לשיר שירי מרד ולהניף שלטים. “אלא שאז”, ממשיך דנילוביץ’, “זימנו אותי מנהלת בית הספר רחל מירון ומורתי סוזי ללוש לפגישה, בה אמרה לי המנהלת שזו לא הדרך לפעול. לא בדרך של שביתות ואולטימטומים. היא אמרה לי שעליי להודיע לתלמידים לחזור לשגרה והנהלת בית הספר תעשה כל מאמץ להגשים את הבטחתי לבוחרים. נעתרתי לבקשתה”.
בעוד דנילוביץ’ מתרפק על אירוע זה כאירוע מכונן בביוגרפיה שלו (“לראשונה העמדתי עצמי למבחן הבוחר”) אני מבקש למקד את תשומת הלב להחלטה שהוא קיבל לאחר דרישת המנהלת שיבטל את השביתה.
נער בר מצווה שרץ על טיקט מאוד ספציפי וזכה זה עתה, לראשונה, לאמון חבריו; ושבוחריו סרו למרותו וכעת נמצאים בשביתה ובהפגנה, אמור ללכת עם הראש בקיר ולהתעקש להתחייבות ממשית ומעשית, לאלתר, לפני שהוא ירגיע את חבריו. הנכונות והיכולת להתקפל ולסגת, מתוך גישה שזו הדרך ממנה הוא יצליח להשיג את שחתר אליו – היא בעיניי האירוע המשמעותי, שמלמד לא רק על מנהיגות חברתית מגיל צעיר, אלא גם על יכולת מולדת של תמרון פוליטי.
“כשבועיים לאחר מכן”, ממשיך דנילוביץ’ עם חיוך נערי שנותר לו גם בגילו המקשיש, “עלה רעש מוזר ממגרש הכדורגל. שני מסגרים הגיעו למקום והרכיבו שערי כדורגל אמיתיים מברזל. כולל רשתות!”
# # #
“אדם קרוב אצל עצמו”, נאמר אצלנו במקורות. סביר והגיוני שהמאבק על שערי כדורגל שיקף את דעת רוב תלמידי בית הספר. אבל לא רק את דעתם. גם היו”ר הנבחר היה מחובר לנושא זה עד מעל לראשו. “מגיל ממש צעיר חלמתי להיות שחקן כדורגל”, אומר דנילוביץ’. “והייתי שחקן כדורגל מוכשר. בשלב מסוים הייתי לאחד השחקנים הטובים והמרכזיים בקבוצת הנערים של הפועל באר שבע, שזכתה באליפות. הכדורגל היה כל חיי. הייתי משוכנע שאהיה כוכב. במקביל, ויתרתי כמעט לחלוטין על הלימודים. הם נראו לי מיותרים”.
וההורים שלך זרמו עם זה, אני מתעניין ודנילוביץ’ יורה: “לאימא שלי היה חשוב שאני אעשה את מה שטוב לי; מה שיגרום לי להיות מאושר ובעל שמחת חיים. אבא שלי דיבר איתי קצת באופן שונה. גם הוא אמר שיכבד כל בחירה שלי אבל הוסיף, שאם אני כבר מגיע לבית הספר, שאלמד – שארכוש השכלה, כי כשארצה לעשות זאת מאוחר יותר זה יהיה קשה הרבה יותר. וכמו בהרבה מהמקרים גם הפעם אבא שלי צדק. למדתי את זה על בשרי, כשהשלמתי את הבגרויות בשלב מאוחר יותר בחיי”.
אלא שעד שדנילוביץ’ ישלים בגרויות בחירוק שיניים, זה לא היה מובן מאליו שהוא בכלל יסיים את התיכון. “כשהייתי בכיתה ט’ במקיף ד'”, הוא נזכר, “היו לי שבעה שליליים בתעודה. ועשו לכבודי ועדה פדגוגית, שתקבל שם החלטה האם להעיף אותי מהתיכון. בסוף הוחלט – בנקודות – להשאיר אותי, בנימוק שאני לא ממש עושה בלגנים במוסד ומצד שני יש לי פעילות תורמת בהיבט החברתי. אז מקסימום אני אפגע להם קצת בממוצע הציונים של בוגרי השמינית שלהם…”
דנילוביץ’ זוכר שאימא שלו הייתה עקבית ביחס שלה ללימודים: לא רק שהיא גיבתה את בנה ה’פחות מוצלח’ בתחום זה, שהעדיף להבקיע גולים על פני ציונים, אלא גם כשאחיו הגדול ממנו, שהיה ילד שקדן וחרוץ, כאשר הוא הביא תעודה עם ציונים פחות טובים משהיה רגיל להביא, היה חשוב לאמו לכנס את כל ילדי המשפחה ולשבח את אותו אח על היותו חבר טוב שעוזר לחלשים בכיתה. “אני זוכר את זה כאילו שזה קרה היום”, הוא אומר. “בכך היא המחישה לנו בדרכה העקבית, מה חשוב לה שייצא מאיתנו – בני אדם טובים ובני אדם מאושרים. זו הייתה אמי המיוחדת, שבמנהיגותה ובעוצמת הפשטות שבה עיצבה את חיי”.
דנילוביץ’ מעיד על עצמו שהוא סיים 12 שנות לימוד במערכת החינוך עם “אפס יחידות בבגרות – כישלון מוחלט בתחום המרכזי הזה כביכול”. ומיד הוא לא שוכח להוסיף בחצי שירה: “ועדיין הייתי שחקן מצטיין, וזה מה שהיה בעיניי חשוב ומעניין”.
את שירותו הצבאי עשה בבסיס שדה תימן, הסמוך לעירו, וזאת כדי שיוכל להמשיך ולהתאמן בסגל הרחב של הקבוצה הבוגרת של הפועל באר שבע. אלא שאותה עונת משחקים נצרבה בהיסטוריה של המועדון כעונת כישלון חרוץ. “הפסדנו משחקים רבים”, הוא נזכר, “ושלושה מאמנים הוחלפו. לקראת פתיחת העונה הבאה מונה פעם נוספת מאמן חדש. כנראה שלא הרשמתי יותר מדי את המאמן החדש, עם או בלי קשר לפציעה שנפצעתי. בשיחה קשה איתי הוא הודיע לי על ניפויי מהקבוצה. הייתי בהלם. לא יכולתי לעכל את הבשורה הקשה. ברגע אחד התנפץ חלום ילדותי ונעוריי”.
בחודשים שלאחר מכן הוא ניסה את מזלו בקבוצה מליגה נמוכה יותר “אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי”, הוא מוסיף. “אלה היו משחקים אגרסיביים מדי. אחרי שלושה מחזורים כבר נזקקתי לטיפול בבית חולים. הכרתי בעובדה שאני לא בטופ של הכדורגל הישראלי. קיבלתי את ההחלטה המתבקשת, אך המאוד מאוד כואבת – לפרוש”.
פרישה לא פשוטה, לשון המעטה. “יצאתי לחיים האזרחיים כשאני לוזר”, מפתיע דנילוביץ’ בכנות קטגורית-מזוכיסטית משהו. “זה היה כישלון משולש: חלום חיי התנפץ; לא הייתה לי בגרות, או ליתר דיוק – היו באמתחתי אפס יחידות בגרות; ואם זה לא מספיק אזי חברתי, האהבה הראשונה שלי, עזבה אותי”.
# # #
דנילוביץ’ זוכר שלראשונה בחייו הוא הרגיש שהוא ניצב בפני צומת T ועליו להחליט האם לפנות שמאלה אל עבר צלילה לממלכת הייאוש או ימינה, כדי לטפס מתחתית הבור העמוק הזה. הוא הבין שאביו צדק כשהפציר בו ללמוד ‘על הדרך’ והחליט להירשם למכללת קיי, כדי להשלים את סוללת מבחני הבגרות עליהם ויתר 3-4 שנים קודם לכן.
“על מכשול אחד פשוט לא הצלחתי להתגבר – מתמטיקה”, הוא משחזר. “כמה שניסיתי – לא הצלחתי. למרות שניגשתי, כמובן, רק ל-3 יחידות מה שהצלחתי להוציא היה את הציון המדהים – 23 נקודות (!) מתוך 100… למזלי ציון שלילי במקצוע אחד בלבד, מאפשר זכאות לבגרות”. דנילוביץ’ הבין שאת הכדור הבודד הזה הוא כבר בזבז ולא נותרה לו ברירה אלא לעבור בהצלחה, כזו או אחרת, את שאר משוכות הבגרויות. וכך אכן קרה. למרות שגם ציון הפסיכומטרי שלו לא היה מי-יודע-מה (434, למי שממש מתעקש לדעת) הוא התקבל ב’בן גוריון’ לתואר משולב בלימודי מדינת ישראל, פוליטיקה וממשל. שם שילב לימודים אקדמיים עם פעילות פוליטית: הן במועצת הסטודנטים והן כיו”ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בנגב.
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב-1998 עמד בראש קבוצת צעירים ששכנעה את יעקב טרנר לרוץ לראשות העירייה, כרשימה עצמאית בתמיכת מפלגת העבודה. לאחר שנבחר טרנר, מונה חבר המועצה הטרי דנילוביץ’ – שעוד לא מלאו לו אז 27 שנים – לסגן ראש עירייה ואחראי על תיק הצעירים.
“לאחר שמוניתי בגיל כה צעיר לסגן ראש עיר עשו עליי כתבות שער במקומונים של באר שבע. ביום שישי, כהרגלי, הלכתי לבקר את הוריי ועל השולחן בסלון היו אותם מקומונים. ‘יא, איבני’ (יא, בני), אמרה לי אמי, ‘רק שלא יגבה ליבך. פתח את הדלת שלך ואת הלב שלך לכל אדם. תשרת את האדם הכי פשוט כאילו שהוא הכי חשוב. אתה לא יודע מתי תצטרך אותו'”.
וכאן עוצר דנילוביץ’ את שטף דיבורו ונזכר בפריט ביוגרפי, שמן הסתם מוכיח לדעתו את צדקתה של אמו. מעניין וקצת מפתיע שכאיש עתיר מגע עם אלפי בני אדם בסיטואציות חיים אין סופיות, קפץ לו לראש באותו רגע דווקא הסיפור הדי זניח הבא: “אימא שלי נפטרה בגיל 63 בצ’יק מדום לב. לאחר שקמנו מהשבעה לא ידענו, כל הגברים שנותרו בבית, להפעיל מכונת כביסה. ואז הגיעו לעזור לנו כל האנשים, שההורים שלי במשך שנים פתחו את דלתם וליבם בפניהם ושאלו במה אפשר לעזור. וגם את זה”, הוא מוסיף בחיוך, ” הם לימדו אותנו לעשות”.
אני רוצה לחזור למה שאמרה לך אמך לאחר שמונית כסגן ראש עירייה – שלא יגבה ליבך. מבלי לפגוע בזכרה, זה קל יותר לתת עצה כזו כשאתה עקרת בית ולא ראש עירייה. ולמרות זאת, גם מבלי להיות באר שבעי, אני מניח שאתה מיישם את צוואתה זו. אחרת לא היית זוכה בבחירות, פעם אחר פעם, בלמעלה מ-90 אחוזי תמיכה ובכיבוש רוב המושבים של מועצת העיר. וזה לא מובן מאליו – לא כמות התמיכה ובעיקר אי גבהות הלב. כי ראש עירייה בישראל מרכז בידיו כוח ועוצמה שספק אם יש בידיו של ראש ממשלה – בטח שלא שר מן השורה. וטבעו של כוח אבסולוטי שהוא מביא איתו בהכרח גם טיסה מהירה של הנוזל הצהוב אל מרום הראש של אותו ראש. וכשזה קורה, קשה מאוד להתנהל בדרך של אי גבהות הלב.
“לא בבאר שבע”, הגיב במיידי לנאום הארוך שלי ראש העירייה, כשחיוך נסוך על פניו. “זו עיר מסורתית, עממית, עיר של אנשי חסד אמיתיים. וזה מונע את התהליך שדיברת עליו”.
לומר לכם שאני קונה במלאו את ההסבר הזה ששלף דנילוביץ’ משרוולו? לא ממש.
ייתכן שדנילוביץ’ הבחין בכך, ומיד הפציץ עם אנקדוטה מתוקה ומחויכת שאירעה בתום אחת ממערכות הבחירות, בהן רץ לראשות העיר. “עם היוודע התוצאות רבים יצרו קשר לברך. כמעט כולם באמצעות הודעות אס-אם-אסים ו-ווטסאפ. שניים התעקשו על שיחה אישית – נשיא המדינה פרס וראש הממשלה נתניהו. נתניהו, כמו נתניהו, ‘נזף’ בי: ‘רוביק, מה אתה עושה לי? התקשרו אליי מהלשכה של אסד בסוריה. הוא רותח מזעם על כך שקיבלת אחוזי תמיכה גבוהים ממנו’…”
אגב צוואת האם שלא יגבה ליבו: דנילוביץ’ מעיד על עצמו שמדי יום לו”ז הבוקר שלו הוא השכמה בשעה 5, ריצה, הגעה ראשון לבניין העירייה, מקלחת במקום, וכשהוא מתיישב לראשונה באותו יום על כיסא ראש העירייה, הוא עוצם את עיניו ולוחש את מילותיו של דוד המלך בספר תהילים פרק קל”א פסוק א: “ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני”.
# # #
ואם כבר עסקינן בלשכת ראש העירייה, ביקרתי כבר בכמה לשכות כאלה ברחבי הארץ. לשכתו של דנילוביץ’ צנועה ביותר. גודלה כגודל שני משרדים מחוברים של שני פקידי ממשלה באגף מס הכנסה ברמלה. “אני לא זקוק ליותר מזה”, אמר לי דנילוביץ’ כשהערתי לו על כך. ומיד גילה הכדורגלן, שתלה מזמן את נעליו, גם כישורים לא רעים של ריבאונדר, היודע לזנק בזריזות על כדור חוזר מלוח הכדורסל: “אני מעדיף שאת השופוני שלי יראו במיזמים שלי בעיר ולא בלשכה שלי”.
ואז הוא נזכר שהיה להורים שלו עוד מסר חשוב: לא מוותרים על אנשים. בטח לא על אנשים קרובים. היה זה אחד מהרגעים הכואבים וגלויי הלב של דנילוביץ’ במהלך המפגש שלנו. “כשהייתי נער צעיר, באזור בר המצווה שלי, נפלה פצצה על המשפחה שלנו. נודע לנו שיואל, אחי הבכור – בחור יפה תואר עם גומת חן, אחד שכבש את לב כל הנערות כשחיוך כריזמטי תמיד על פניו – נפל למלכודת הסמים. זה היכה את כולנו בהלם. פתאום התביישתי בו וזה אחרי שכל החיים עד אז הוא היה המודל שלי לחיקוי.
“בעוד אני התכנסתי בתוך הבושה, ההורים שלי לחמו ללא הרף כדי להוציא אותו מזה. ללא הועיל. ולמרות זאת להורים, ובעיקר לאמי, היה חשוב להבהיר לנו שאנחנו כולנו לא מוותרים עליו. כולנו – ההורים והאחים. כשהתמניתי להיות סגן ראש עירייה ביקשתי שיעשו כתבה משותפת עליי ועל אחי המכור לסמים. כדי שאחרים שנמצאים במצב כזה לא יתביישו בקרוביהם המכורים; כדי להמחיש שאנחנו מושיטים יד עוזרת לאלה שנופלים בדרך. במקרה שלנו הסוף היה טוב: אחרי מסע של 35 שנה (!) יואל נגמל וכבר שמונה שנים שהוא נקי מסמים. חבל שאימא לא זכתה לראות זאת”.
דנילוביץ’ גם משתף שמסע התיקון של אחיו כלל רגע מאוד מרגש עבור שניהם. רגע אותו רואה האח הצעיר כסגירת מעגל. “יום אחד יואל התעקש שאסע איתו לחופשת סופשבוע. במהלכה הוא ניסה לספר לי משהו, אך קולו נשנק והוא בכה. אחרי דקות של התאוששות הוא התגבר ושאל אותי אם אני זוכר את השרשרת עם התליון שאימא קנתה לי לכבוד בר המצווה שלי. כמובן שזכרתי. גם התפלאתי לאן נעלמה אותה שרשרת. ואז התוודה יואל על כך שבאחת המצוקות הכספית שלו בצורך לרכוש סמים הוא גנב את השרשרת ומכר אותה. שנים, הוא אמר לי, שזה ישב על מצפונו. עד שהוא מצא צורף שיצר שרשרת ותליון כפי שהוא זכר אותם. ואז הוא הגיש לי קופסה ובתוכה שרשרת ותליון. זה היה רגע בלתי נשכח. שנינו נשברנו והתייפחנו בבכי”.
ובחזרה אל סוף שנת 1998. סגן ראש העירייה הטרי, רוביק דנילוביץ’, מקבל לידיו את תיק הצעירים בעירייה ומשתוקק להטביע את חותמו – ובגדול. הוא וצוותו הוגים את רעיון הקמת מרכז צעירים לתרבות, אמנות ותקשורת – מתחם רב ממדים, שמשלב אולם מופעים, אולפני טלוויזיה וקולנוע, חדר הקלטות ועוד ועוד. מועצת העיר וטרנר בראשם חייכו חיוך אבהי-סלחני ואמרו לבחור הצעיר: תרצה לקבל שטח אדמה למרכז הזה? בכיף, עלינו. אבל כסף אין לנו. יש לעירייה חובות מצטברים של חצי מיליארד שקלים. ספקים לא מקבלים כספים; זבל נערם ברחבי העיר בגלל עיצומי פועלי הזבל; אנחנו נערכים לפיטורי עובדים ולקיצוץ תקציבי בכל התחומים. אז אולפני טלוויזיה וקולנוע?! אתה התחרפנת?!
ואז נפל האסימון: יהדות העולם. קשר נוצר עם הקהילה היהודית בציריך, שגילתה עניין במיזם וזו העבירה מענק של שלושה מיליון דולר. “זה היה וואו!”, משחזר דנילוביץ’. “היינו באקסטזה. מי האמין שהרעיון המשוגע שלנו יהפוך בפחות משנה למציאות של ממש”.
# # #
צריך לזכור רגע זה משתי סיבות: זו הייתה הפעם הראשונה שבה דנילוביץ’ הוכיח עצמו כפנטזיונר שמצליח להגשים את החזון המטורף שלו (לפחות מאז ימי בית ספר תומר והמאבק שלו על שערי ברזל ורשתות). ודבר נוסף: המודל הזה של לגייס (שלא לומר לשנורר) את יהדות התפוצות כמקור כספי יהפוך אצל גיבור כתבה זו למודל של קבע, שבזכות כך יגשים בעירו בשנים שלאחר מכן מיזמים דמיוניים, שלא הייתה שום דרך אחרת להגשים אותם.
מודל זה התעצם, מן הסתם, כשהוא החליט ברגע של אומץ ו/או טירוף, לוותר – חוזר, ל-ו-ו-ת-ר – על מענקי איזון שמגיעים לו מהמדינה (תמיכה ממשלתית שמוענקת לערים חלשות). על כך אומר דנילוביץ’: “ברור שגם אני הייתי צריך את הכסף הזה. ויתור על הכנסה שכזו הוא לכאורה מעשה לא חכם; מה גם שזה היה בראשית דרכי כראש עירייה והשתוקקתי למקסם את עשייתי. אבל הבנתי שזו הכרזת עצמאות שלנו, כעיר שלוקחת את גורלה לידיה. כתוצאה מכך, התדמית שלנו השתנתה מן הקצה אל הקצה. בעקבות צעד זה, השותפים שלנו החלו להתייחס אלינו באופן שונה לחלוטין. וכך, באורח פרדוקסלי לכאורה, התברר שהוויתור על הכסף הביא איתו הרבה כספים – הן מהמגזר הפרטי, הן מהמגזר המוסדי והן מתורמים בכל רחבי העולם”.
ובחזרה לקשר שלו עם תורמים מיהדות העולם. זוכרים שרוביק שלנו ‘זרק’ על הלימודים ביסודי ובתיכון? אז זהו, שהאנגלית לא זכתה אצלו ליחס יוצא דופן. לא נורא, אפשר לחיות עם זה, אבל איך בדיוק יוכל חתול הרחוב מהנגב להגיע לצלחת השמנת של יהודי העולם, ללא יכול לתקשר איתם? הרבה יותר פשוט, ממה שאתם מצליחים לדמיין.
“בתום השנה הראשונה לכהונתי כראש עירייה הוזמנתי ע”י שותפינו הגדולים מארה”ב, ארגון ה-J-N-F, להיות אורח כבוד בוועידה השנתית שלהם בפילדלפיה”, אומר ראש עיריית בירת הנגב. “התעקשתי על שני דברים: לא לבוא מעמדה של בכיינות ופשיטת רגל, אלא בדיוק ההפך – להציג את העיר שלי כעיר העתיד של מדינת ישראל. ודבר שני – מחסום השפה. (מעבר לזה שזו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לארה”ב בימי חיי). החלטתי שאני לא אקריא באנגלית נאום שיכינו עבורי מראש. התעקשתי לדבר בעברית ושמתורגמן יתרגם במקביל את דבריי. רציתי להיות משוחרר, להסתכל לתוך עיניי הנוכחים. האמנתי שכך אצא גם אמין יותר וגם אעביר להם את ההתלהבות שבי; כך הם יתחברו לזיק שבעיניים שלי; כך אצא מהלב שלי ואגיע ללבבות שלהם. אני קורא לזה ‘שפת הלבבות’. וכך היה. ואכן, הביקור הזה, גם הביקור הזה, נחל הצלחה גדולה”.
עם כל הכבוד לכבוד שנותן ראש עיריית באר שבע לאזרח הפשוט, הפופולאריות העצומה לה הוא זוכה, היא לא רק פועל יוצא של יחסי האנוש שלו. “כן, אני מודה”, הוא אומר, “כבר בשנים הראשונות לכהונתי כראש עירייה חשבתי בגדול והוצאתי לביצוע מספר רב של מגה-מיזמים בעת ובעונה אחת: פארק נחל באר שבע, פארק ההיי-טק לתעשיות עתירות ידע, קריית הספורט, האמפיתיאטרון, המרכז התיירותי באר אברהם אבינו, מוזיאון הילדים, מוזיאון לתרבות האיסלאם, עשרות מיצגי מים ועוד ועוד”.
מכספי הארנונה ומתקציבים ממשלתיים אפילו עשירית מכל זה לא היה מתגשם. מטמון יהדות העולם, אותו הוא גילה כסגן ראש עירייה טרי, הניב לו ולעירו תשואה מטורפת בשנות כהונתו כראש עירייה.
# # #
אבל רגע, רצנו מהר מדי לשלב בו הוא כבר ישב על כיסא ראש עירייה. בואו נחזור במנהרת הזמן שנים בודדות קודם לכן, אל סגן ראש העירייה רוביק דנילוביץ’.
חמש שנים פעל דנילוביץ’ כסגן ראש עירייה ואחראי על תיק הצעירים. בבחירות שלאחר מכן, באוקטובר 2003, חשף הבחור לעיני כל, שמסתתרים בתוכו חתיכת הרפתקן לא קטן ובנוסף גם מהמר ממש גדול.
“למרות שהיה לי מקום בטוח וריאלי ברשימה של ראש העירייה טרנר, החלטתי שאני ארוץ ברשימה עצמאית משלי – רק למועצה, לא לראשות העיר”, הוא אומר ומוסיף: “טרנר לא הבין אותי. הוא אמר שאני עושה צעד מטורף. כי במקרה הטוב אם אצליח בבחירות אשאר סגנו – ואת זה הרי הוא מבטיח לי היום מראש אם אשאר איתו – ובמקרה הרע פשוט לא אבָּחר”.
ומה יעצו לך בבית, התעניינתי. “בבית היו שתי דעות – של אבא ושל אימא”, הוא אומר. “אבא הסתייג. ‘למה לך’, הוא שאל אותי, ‘במקסימום תחזור לאותו מקום. למה לקחת את הסיכון?’. אימא שאלה אותי מה אני מרגיש. עניתי לה שאין לי מושג כמה הציבור רואה בי כמייצג אותו ומבחינתי זה מבחן לברר זאת. ואז אימא אמרה: ‘לך בעקבות הלב שלך’. וזה בדיוק מה שעשיתי”.
אלא שריצה עצמאית מצריכה משאבים. וכאן שני ההורים שלו, כך הוא מעיד, היו תמימי דעים: “אתה לא לוקח אגורה מאנשים”, כך הם אמרו לי. “שאף אחד לא יגיד לך אחר כך שבזכותו נבחרת. אמרתי להם שלפי החוק מותר לכל אדם לתרום כמה אלפי שקלים. “לא משנה”, הם הגיבו, “אתה לא לוקח, גם לא תרומות חוקיות”.
כנראה שההורים זיהו על פניו של בנם ההרפתקן סימן שאלה גדול – אם כך מהיכן יהיה לי כסף למסע הבחירות? ואז אמו אמרה לו: “אל תדאג, אנחנו נמשכן את הדירה שלנו ותקבל בתמורה לזה הלוואה בבנק.
הבן הוכה בהלם: הרי אם חלילה ייכשל בבחירות ולא יקבל את הכספים שהמדינה נותנת לכל מפלגה לפי גודלה, לא יהיה להם מהיכן להחזיר את הכסף והבנק ייאלץ למכור את דירתם לשם כך.
ואתה הסכמת לזה? שאלתי אותו עם עיניים ופה פעורים. “כן”, הוא עונה. “עם הרבה חשש, אבל גם מתוך אמונה בעצמי. מצד שני החלטתי לצמצם את שולי הסיכון ואת ההוצאות הכספיות. החלטתי שאני מתכנן קמפיין מצומצם במטרה להשיג שני חברי מועצה בלבד”.
ועדיין היה מדובר בסדר גודל של כ-400 אלף שקלים, בערכים של אותה תקופה. דנילוביץ’ לא ישכח לעולם כיצד מנהל הבנק שאל אותו ואת הוריו, עם טון דיבור מאוד טיפולי, האם הם מבינים את משמעות המהלך שהם עושים. אני אישית מוכן להמר (אך מבלי למשכן את הבית שלי) שהיה זה אחד מרגעי האימה הגדולים של חייו, אם לא ה-.
דנילוביץ’ הוא איש שמרבה לחייך, חיוך נערי משהו, אבל יש רגעים שהחיוך הזה הופך לרחב מתמיד, באותה עת לחיוך שלו יש גם נגיעות של מדושנות עונג. כך קרה גם ברגע הבא:
“ואתה יודע מה היה בסוף”, הוא שואל ומיד יורה תשובה מהממת: “זכינו בשבעה מנדטים. למעשה יצאנו באותן בחירות הרשימה הגדולה בארץ. הגימלאים בתל אביב היו אחרינו – הם קיבלו שישה מנדטים”. ולמי שממש מסתקרן ורוצה לדעת כמה קיבל אביו הפוליטי של דנילוביץ’, טרנר – התשובה לכך: הוא הסתפק בארבעה מנדטים.
אם הסירוב של דנילוביץ’ לקבלת תרומות (חוקיות!) בתוספת משכון בית הוריו היה בגדר טיל בליסטי, העדות הבאה שלו היא כבר בליגת ה-B2. לא פחות. “אחרי הזכייה המטאורית שלנו קיבלתי כמקובל מהמדינה סכום כסף עתק לפעילות מפלגתית בזכות שבעת הנציגים שלנו שנבחרו. לא הייתי זקוק לכמות כזו של כסף. כזכור, אנחנו תכננו הוצאות בהנחה שנזכה רק בשני מנדטים. ולכן ביחד עם עו”ד דני אליגון הלכתי למשרד הפנים כדי להחזיר את הכסף. הם היו בהלם מוחלט. לא זכרו תקדים כזה מאז קום המדינה…”
וואלה לא מאמין לך, אמרתי לו. “אל תאמין, אבל זה בדיוק מה שקרה”, ענה דנילוביץ ולראשונה זיהיתי בתווי הפנים שלו סוג של פגיעה אישית.
כיוון שהוא הזכיר את שמו של עו”ד אליגון החלטתי להצליב עדות זו איתו. “אני בהחלט זוכר את זה ומאשר שכך קרה”, אמר לי אליגון בשיחתנו הטלפונית.
לשאלתי בכמה כסף מדובר ענה אליגון: “אם אני זוכר נכון התקצוב היה 190 אלף שקלים לכל חבר מועצה”. במילים אחרות: רוביק בנה והוציא כספים על שני נציגים וזכה בשבעה. חישוב פשוט: 5X190,000=950,000 שקלים שהוחזרו לקופת המדינה. “לא רק זאת”, הוסיף אליגון, “אלא שבכל מערכת בחירות מאז, זכה רוביק למספר נציגים גדול יותר ממה שהוא תכנן וכפועל יוצא הוציא כספים בקמפיין. ובכל פעם שכזו הוא החזיר לאחר מכן את כספי ההפרש לקופת משרד הפנים”.
# # #
“חמש שנים על מיכאל/ עברו בריקודים/ בטל ישב מעבודה/ חופשי מלימודים”, כתב המשורר יצחק כצנלסון בביצוע אריק איינשטיין.
אכן חלפו חמש שנים על גיבורנו מאז אותן בחירות (אם כי לא ממש תוך כדי בטלה מעבודה) ולקראת בחירות 2008 החליט המהמר הכפייתי וההרפתקן לשים את כל הז’יטונים שלו על המשבצת הנוצצת ביותר – ראשות העיר.
צעד לא פשוט, אני אומר לו. קודם כל במישור האישי בינך לבין טרנר. הרי חמש שנים קודם לכן הבטחת לו שאתה לא מתמודד מולו על הראשות, אלא רק למועצה ושהרשימה שלך תהיה חלק מהקואליציה שלו. ועכשיו אתה מבצע סוג של רצח אב, במי שגידל אותך פוליטית.
“אני מתקומם כנגד ההגדרה הזו”, הגיב דנילוביץ’ בכעס.
אז בוא נרד מההגדרה הזו שהיא שלי, אני אומר לו. אבל בוא נשמע באיזה דימוי טרנר עצמו תיאר את מה שקרה. טייס הקרב לשעבר וראש העירייה לשעבר דימה, בראיון עיתונאי לאחר הבחירות בהן הפסיד, את מה שעשית לו כירי שיורה המטוס השני במבנה, במטוס הראשון.
“אבל בראיון אחר הוא אמר שזו הייתה טעות שלו, שהוא נתן לי להבין שאני יכול להתמודד”, מגיב דנילוביץ’. “בכלל, אני יכול לומר לך שישבתי שעות איתו, עם אשתו ועם ילדיו והיה שלב בו הוא הסכים שלא לרוץ וברגע האחרון חזר בו. אבל לא הייתה ברירה. אם אני לא הייתי רץ מולו, מישהו אחר היה עושה את זה ומנצח”.
למה, אני שואל, כי הציבור לא רצה את טרנר? “עזוב, לא רוצה להיכנס לזה”, הוא מגיב בהתחמקות מצד אחד, אבל מותיר אצל המאזין מספיק ודאות לגבי התשובה החבויה שלו, מצד שני.
“רק שתדע שהוא היה מענטש גדול”, הוא מוסיף לפתע. “לאחר שהחלטתי להתמודד מולו הגשתי לו מכתב התפטרות. וטרנר אומר לי: ‘אולי תישאר בתפקידך, למרות שאתה מתמודד מולי? בכל זאת – זו הפרנסה שלך…’. לא הסכמתי זו סיטואציה שלא הייתה נראית לי הגונה והגיונית; ואכן התפטרתי ארבעה חודשים לפני הבחירות. אבל שתבין איזה בן אדם הוא היה”.
ואז נפתחו הקלפיות והתברר שהסגן זכה בכ-60 אחוזים מקולות הבוחרים, בעוד הראש הסתפק בפלח הקטן של עוגת הבוחרים. בבחירות שלאחריהן ובבחירות שלאחר אחריהן דנילוביץ’ כבר הגיע למספרים של אסד (כשעוד היה רלוונטי) אם יורשה לי לגנוב התחכמות של נתניהו, בה כבר עסקנו.
ואיפה תהיה כשתהיה גדול, אני שואל את השאלה הבנלית-הקלישאית לקראת סיום. “שאלה טובה”, הוא עונה. “ברמה האישית-משפחתית – החלום הכי גדול שלי להקים משפחה; במישור הציבורי – השליחות הכי גדולה שלי זה כאן בנגב. אני כבר 27 שנים ראש עיר. וכך אני אמשיך”.
תמשיך להיות עוד 27 שנים ראש העירייה? “לא, ממש לא. כל אחד צריך לדעת להעביר בזמן את השרביט. מתי זה יהיה? לא יודע. לא יכול להתחייב”.
ואם תקבל הצעה מפתה לתפקיד נחשק בליגת העל, אני מקשה. “כבר קיבלתי. גם מביבי, גם ממפלגת העבודה וגם מאחרים ודחיתי. העשייה הציונית הראשונה במעלה היא פה – בנגב. ובאר שבע היא בירת הנגב. כאן בעיניי זה הטופ”.
ואת האמת? זה היה רגע שהאמנתי לו. האם אני מוכן להמר על כך ולמשכן את הבית הפרטי שלי לצורך זה? הפעם, נראה לי, שיש מצב.
