היצירה נולדה מתוך המוסיקה למחול “עמק הירדן” שחיבר בראון לתשעה נגנים בשנת 2006. פרופ’ יחזקאל בראון ז”ל הלחין מוסיקה המבוססת במידה רבה על המקורות ונכתבה למקהלות, לתזמורות, לזמרים ולהרכבים קמריים שונים. בראון היה חתן פרס ישראל, פרס אקו”ם ויקיר העיר תל אביב יפו. בראון סיים את לימודיו בשנת 1953באקדמיה הישראלית למוזיקה ובמקביל החל להורות מוזיקה בסמינר הקיבוצים וגם בקונסרבטוריון של האקדמיה הישראלית למוזיקה. בראון היה פרופסור באוניברסיטת תל אביב. נפטר בשנת 2014.
היצירה השנייה שתבוצע בקונצרט: “רקוויאם גרמני” מאת יוהנס ברהמס. זו אחת היצירות החשובות והמפורסמות של המלחין. היצירה הושלמה בשנת 1868 והייתה היצירה הגדולה הראשונה שכתב למקהלה ולתזמורת וגם יצירתו הארוכה ביותר של המלחין. בניגוד לטקסט המסורתי של הרקוויאם, המתמקד באיומים מפני יום הדין ואזהרות לבני האדם החוטאים לחזור בתשובה, בחר ברהמס בטקסטים המביעים תקווה ונחמה לנשארים.
ברהמס ציין פעם כי הרקוויאם קשור קשר עז למותו של ידידו הקרוב רוברט שומאן. הרקוויאם כתוב בסולם פה מז’ור, ובכך ייחודו כרקוויאם מהבודדים שנכתבו בסולם מז’ורי. במקום להלחין את טקסט הרקוויאם הלטיני, כפי שהיה מקובל בקרב המלחינים בזמנו, פנה ברהמס, שהתעניין במוזיקה עתיקה, ובמיוחד בבארוק הגרמני, למסורת הפרוטסטנטית הגרמנית המוקדמת, של תפילת אשכבה בגרמנית. את הפסוקים בחר ברהמס בעצמו, רובם מן התנ”ך (מספרי תהילים וישעיהו), ומיעוטם מן הברית החדשה ומבין הספרים החיצוניים. סגנון היצירה הוא מחווה למוזיקה של הבארוק, עם פוגות מורכבות וציורי מילים אקספרסיביים.
מאסטרו יוסטוס פרנץ, שנולד וגדל בעיר הולדתו של ברהמס והושפע מאוד מיצירתו ומורשתו, כותב: ” יוהנס ברהמס היה רומנטיקן, אך גם אדם דכאוני. הוא האמין שדווקא הכמיהה להגשמה ולא ההגשמה עצמה, עשויה להיות מקור ההשראה הגדול ביותר. הביקורת העצמית הקשה שלו, הביאה אותו לעבוד על הסימפוניות הראשונות שלו כמעט 20 שנה. לעיתים, חסר בטחון לחלוטין, הוא היה מוכן לקבל ביקורת מאת חבריו ולנסות שינויים וחידושים. כאשר קלרה שומן אמרה לו שעליו לשנות את גווני הצליל של השישייה שלו, הוא היה כל כך לא בטוח בעצמו עד שכתב שלוש גרסאות של אותה יצירה… אך אילו אוצרות הוא העניק לנו! “
